לאחר שהמבול שטף את העולם והחריבו, יוצא נח מהתיבה ומתבשר שבעתיד לא ישחית הקב"ה את העולם במי מבול, והסימן לכך היא הופעת הקשת: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם". מדוע נבחרה דווקא הקשת לאות וסמל לכך שלא יהיה עוד מבול על הארץ?
החזקוני התייחס לשאלה זו וכך הוא כותב: "את קשתי – אות גדול הוא, שהרי הוא דמותי כביכול כדכתיב: כמראה הקשת כן מראה דמות כבוד ה'. ואם דעתי להשחית כשהגשמים מרובים, אין אני מראה לכם דמות כבודי, שאין דרך למלך לבא בין עבדיו כשהם נזופין ממנו". לדבריו, הקשת מסמלת את הופעת ה' בעולם, ולא יתכן שבאותה העת שהקב"ה מתגלה אלינו תתרחש השחתה בעולם.
אולם רוב הפרשנים סברו שמשמעות הקשת זהה למשמעות הרווחת של המילה "קשת" במקרא, דהיינו כלי מלחמה. יתרה מזו, אין מדובר בקשת סתם; זוהי קשתו של הקב"ה – "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן". על פי זה ביאר הרמב"ן, שאות הקשת מבטא את הפסקת 'הלחימה', שהרי הצד המקושת שלה פונה כלפי השמים, וצדהּ הפתוח, המנוגד לכיוון הירי, הוא המכוון ארצה. ובלשונו: "… אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם".
הרש"ר הירש מציין פירוש ייחודי ושונה מפרשני ימי הביניים והוא בוחר להתמקד דווקא במראה הקשת: …" והנה, זו כל עצמה של הקשת: היא קרן אור אחת מלאה וטהורה השבורה לשבעה גוונים – מן הקרן האדומה הקרובה אל האור ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה אחת, המאירה במלוא טהרתה. וכך נרמז לנו: כל הרבגוניות של הנפשות החיות, מנפש האדם ה"אדום", החסר מעט מא-להים, ועד לנפש הכהה של תולעת רומשת – כולן נפש חיה בכל בשר; ומעל לכל: כל ריבוי הגוונים של נפש האדם, מן האדם הרוחני המאיר באור הרוח ועד לאדם המגושם, שאור ה' בו מעומעם – כולם מחוברים אל החיים, וה' פורש עליהם את סוכת שלומו".
המסר העולה מדבריו של הרש"ר הירש, שהקשת מייצגת את כלל הברואים. ואם בבני אדם עסקינן הרי שצבעיה השונים של הקשת מסמלים חברה אנושית מגוונת. איננו עשויים מקשה אחת ויש להחשיב כל אדם "בצבעו" המיוחד, בין אם מזגו סוער ובין אם מזגו רגוע. הופעתה של הקשת מזכירה לרואיה את המרקם האנושי המגוון עלי אדמות, ואת הצורך לתת מקום לכל ייצור וברייה. הקשת היא תזכורת לחברה שנתבעת להכיר את מרכיביה השונים, ולדעת שכולם יציריו של הקב"ה.
(נח תשפ"ב)