גילויים של חמלה, אמפתיה וויתור, היו תיקון לחמס של דור המבול
סיפור פלאי בסנהדרין קח ע"ב, מספר על שיחה שנתקיימה בין אליעזר עבד אברהם, לבין שם רבו הגדול: "אמר לו אליעזר לשם רבא: כתיב 'למשפחתיהם יצאו מן התבה' אתון היכן הויתון? [אתם, היכן הייתם?]. אמרו ליה: צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום – האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה – האכלנוה בלילה".
אליעזר לומד את מה שכתוב בתורה עד לימיו. כשהוא מגיע לסיפור התיבה, יש לו הזדמנות שאנחנו יכולים רק לקנא בה, לשאול את אחד מבאי התיבה – מה בעצם היה שם? איפה היתה משפחת נח בתוך כל הבלאגן והמהומה? תשובתו של שם בן נח הגיונית: לא היה לנו רגע לשבת. האכלנו את החיות ביום ובלילה. עד היכן הגיעה מסירותם?
כאן מביאה הגמרא את הסיפור המפורסם על נח והזיקית, שאביא כאן בתרגום ספר האגדה: "זָקִית זוֹ – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַבָּא מָה הִיא אוֹכֶלֶת. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַתֵּךְ רִמּוֹן: נָפְלָה תּוֹלַעַת מִתּוֹכוֹ, וַאֲכָלַתָּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה וְאָכְלָה".
נוח מגלה במקרה מה אוכלת הזיקית, ודואג לתנאים שיאפשרו למזונה, התולעים, להתפתח.
ברבים מציורי הילדים תיבת נוח מצטיירת לנו בדמויות פילים, אריות וג'ירפות. המדרש נותן לנו לראות שגם לזוחלים שרצים ורמשים – היה מקום בתיבה, והיתה חשיבות גם להם. מערכת אקולוגית שלמה חייבת להתקיים כדי שהעולם יוכל להמשיך. אחרי דיון גם על דרך תזונתו הייחודית של האריה, ממשיכה הגמרא לעולמות פלא (בתרגום): "הַעוף ששמו אורשינא, מְצָאוֹ אַבָּא יָשֵׁן בְּזָוִית שֶׁל הַתֵּבָה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיִיתָ תּוֹבֵעַ מְזוֹנוֹת? אָמַר לוֹ: רְאִיתִיךָ טָרוּד וְאָמַרְתִּי: לֹא אֲצַעֶרְךָ, אָמַר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תָּמוּת. שֶׁנֶּאֱמַר: 'ואמר עם קני אגוע, וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים'" (איוב כט, יח).
וכפי שמסביר כאן רש"י: "אורשינא – עוף ושמו חול בלשון המקרא, ואינו מת לעולם".
עוף החול אינו יצור שמופיע רק במיתולוגיות זרות, אלא גם במדרשים שלנו. חז"ל, כאן ובמקומות נוספים, דורשים את הדימוי של איוב "כחול ארבה ימים" לא כחול אשר על שפת הים, אלא כעוף החול, המרבה ימים ושנים. להופעתו כאן בסיפור נוח והתיבה (כבסיפור איוב), יש משמעות סמלית: כמו עוף החול, ש "אלף שנים הוא חי, בסוף אלף אש יוצאה מקינו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל איברים וחיי" (ב"ר יט), כך גם יחזרו העולם והטבע על שלל יצוריו, ויקומו מחדש, אחרי המבול. מה שיאפשר זאת, הם גילויים של חמלה, אמפתיה וויתור, המהווים תיקון לחמס של דור המבול.
(נח תשפ"ב)