אל תראי תולעת יעקב

כאשר אנו מתבוננים על הפטרת השבת נראה לכאורה כי הדבר המקשר אותה לפרשת השבוע הינו ברור. שהרי לימדונו חז"ל שהפסוק האומר "מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ וגו'", מדבר על אברהם במלחמתו נגד ארבעת המלכים.

אולם כבר הערנו שהקשר המחבר את ההפטרה לפרשה, הינו יותר מסתם פסוק המזכיר עניין אחד מענייני הפרשה. אלא, שההפטרה באה להדגיש את מה שהפרשה באה ללמדנו.

ואמנם כל עניינה של הפרשה הוא בחירתו של אברהם להיות המתחיל את השושלת שתמשיך את כוונת הא-ל בבריאה. כלומר, מה שהיה מתוכנן להיעשות ע"י האוניברסום כולו, הוכרח לאחר חטאי הקדמונים, להיעשות ע"י עם ישראל. ולא שמראש נבחר אברהם להיות המוביל את הדרך. אלא, מעשיו והצלחתו הם שהביאו לכך שיהיה זה שיהיה "אב המון גויים".

ואולם ההפטרה כולה מתחילתה ועד לסופה שזורה בהצהרה אחת: "אל תירא"; זהו גם מה שאומר הקב"ה לאחר מלחמת ארבעת המלכים את החמישה "אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃" ולמדונו חז"ל שהדבר ממנו היה ירא אברהם מתחלק לשני חלקים: ירא שמא הרג שלא בצדק; וירא שמא יבואו בני המלכים להינקם ממנו וניצל את כל זכותו בעוה"ז. ועל כך אומר לו הקב"ה אל תירא, זאת משום שאני המגן עליך מפני כל צר; יתירה מזאת: שכרך הרבה מאד.

יראתו של אברהם בעצם מתחלקת לשני צדדים: הפן האישי המשפחתי והפן האוניברסלי. מתח זה קיים אצל אברהם לכל אורך הדרך: מצד אחד "הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן", היו מצרפים אנשים ונשים מבני הארץ, מצד שני כשמגיע הדבר לתוך הבית אזי ""גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ". לכאורה מוכיחה שרה את הטענה שבפן התיאורטי הדיבורים על אחוה ושלום יפים, אך כשבאים לממשם במציאות לא ניתן הדבר להיעשות.

וכן בסיפורו של אברהם עם לוט. ועוד דוגמאות לדבר.

ואברהם ירא שמא לא יצליח לנהוג כפי שצריך. על כך אומר לו הקב"ה אל תירא והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. כל עוד תדע שאני הוא המגן לך ולא המזלות, לכן הוציאו החוצה, כלומר מעל המציאות העכשוית, לראות את הדברים במכלולם. והעגלה המשולשת והעז המשולש המתארים את מלכויות העמים, לא יחיו, אולם הציפור המייצגת את עם ישראל "לא בתר", למרות שנראה כחלש ביותר בכ"ז הוא זה שיצליח לשרוד. לכן אותו הלילה שלא היה תיאור יותר חשוך ממנו "אימה חשכה גדולה", מתואר כ"היום הזה", כי בראייתו את הדברים ככללם וביודעו כי ד' הוא מגינו יכול אברהם לא לירא ולהאמין בד'.

זהו כל עניינה של ההפטרה, הבחירה בעם ישראל, הינה עובדה. והוא צריך לא לירא כי רק באמונתו כי "נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר", רק בראותנו את הדברים במכלולם יכולים אנו להגיע למצב של "אל תיראי" משום שבסוף יתברר שזו רק "תולעת", אין זה "איל משולש ולא עגלה משולשת" אלא רק תולעת ולכן "יעקב" לא ירא. רק באמונתנו כי "עמנו אל" והקב"ה הוא עזרתינו וגואלנו קדוש ישראל, נוכל לגיל בד' "וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ".

ומשום כח כולם יכולים להתעייף ולהתייאש, אולם "וְקוֹיֵ֤ יְהֹוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ", משום ש"אִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק". ובהבנתנו את כל זאת נוכל להתחזק בהבנה השניה של הפסוק "אַל־תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַעֲקֹ֔ב", שהגאולה באה קמעא קמעא ואולם למרות שנראים הדברים כתולעת עוד יבא יום ויהפך לפרפר, כך ישראל משפלותם עולים מעלה מעלה ובכך מושכים ומרוממים את כל העולם עימהם, להשלמת כוונת הבריאה ולהצלחת דרכו ומחשבתו של אברהם אבינו בב"א.

(יהיו נא הדברים לע״נ מו״ר הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו) בן הרב דוד זצ״ל שיום פטירתו בט׳ במרחשון).

(לך לך תשפ"ב)