הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
התחושה שיש מישהו שמשגיח עלינו מלמעלה, שומע אותנו ומסוגל להושיט לנו עזרה, מוטמעת עמוק בנפש האדם
תפילה היא הדבר הכי טבעי ופשוט בעולם. אפילו אלה המגדירים את עצמם ככופרים ואתאיסטים חשים דחף להתפלל כאשר חייהם או חיי קרוביהם נתונים על הכף. למעשה, כל פעם שמישהו אומר "הלוואי" או "בבקשה שיקרה כך", הוא בעצם מתפלל. התחושה שיש מישהו שמשגיח עלינו מלמעלה, שומע אותנו ומסוגל להושיט לנו עזרה, מוטמעת עמוק בנפש האדם, ולכן התפילה היא פעולה אוניברסלית ומתבקשת. גם מבחינה רציונלית, ברגע שמאמינים שיש בורא לעולם (אמונה הגיונית מאד כשלעצמה), אין כל קושי להאמין בכך שתפילות אליו יכולות לעזור.
אלא שאמיתות פשוטות אלה מתערערות כאשר מתחילים להתחכם איתן, ולנסות להסביר את התפילה על בסיס כל מיני הנחות פילוסופיות או מדעיות. בתקופת התנ"ך וחז"ל לא מצאנו מישהו שהתקשה להבין את רעיון התפילה, אולם בימי הביניים, עם הופעת הפילוסופיה, החלו לצוץ כל מיני שאלות: איך בעצם פועלת התפילה? הרי אי אפשר לחולל שינוי ברצונו של אלוקים? ובשביל מה בכלל צריך להתפלל, הרי הוא כבר יודע הכל ועושה מה שהכי טוב? ועוד כהנה וכהנה. תשובות שונות ניתנו לשאלות אלה, שחלקן רחוקות למדי מהתפיסה המקורית של התפילה, וחלקן הופכות אותה למשהו פסיכולוגי שמכוון כלפי האדם עצמו.
ובימינו אנחנו שומעים עוד קושיות על התפילה, הפעם מכיוון המדע: איך תפילות יכולות לעזור, הרי יש בעולם חוקי טבע בלתי משתנים, וזה מנוגד למדע? היו גם שערכו ניסויים מבוקרים שונים שהשוו בין קבוצת חולים שהתפללו עליה לבין קבוצה שלא, כדי לבדוק מדעית את השפעתה של התפילה – יומרה מופרכת למדי, משום שתפילה על חולה שהמתפלל לא מכיר כלל רק לשם ניסוי, אינה אלא כצפצוף הזרזיר, ומשום שאין מי שמונע מהחולים עצמם להתפלל על עצמם (ולמרות זאת היו ניסויים שמצאו הבדלים, ואכמ"ל). על כל פנים, הקרירות השכלתנית הפילוסופית-מדעית ציננה את התפילה והפכה אותה לטקס ריק מתוכן, שקשה לייחס לו משמעות רבה.
אלא שעל כל הקושיות האלה יכול לענות ילד תמים בן שלוש. ה' הוא טוב וה' יכול לעזור, וזה כל מה שצריך לדעת. לפעמים הוא אומר "לא", אבל פעמים רבות הוא אומר "כן", וזה כבר מצדיק את התפילה. חבל מאד לתת לספקות להרוס לנו את החיבור המובן מאליו הזה לבורא.
(וירא תשפ"ב)
