אתם רואים את השקופים?

אברהם מלמדנו שעלינו להיות 'רואים' ומתבוננים באופן אקטיבי ולא בוהים במציאות כראיה אקראית ופאסיבית

ישנו נושא שהוא חלק בלתי נפרד מה'שיח הציבורי' זה שנים רבות, היחס למצוקות של יחידים וקבוצות בחברה. פעם אחר פעם שומעים על אנשים שסובלים ממצוקה בהווה, או בעבר, ונזקקו לעזרה, והרגישו שלא 'ראו' אותם ואת מצוקתם, שהם 'שקופים', למרות שהיא 'נראתה' בברור. יש מקרים שבהם יום אחד קם מישהו אכפתי ש'ראה' את המצוקה ונחלץ לעזרתם. ישנן קבוצות ומגזרים בחברה שסבלו ממצוקה ובמשך שנים חיו בתחושה שהם 'שקופים' ומתעלמים ממצוקתם. איך ניתן להסביר ששני אנשים נחשפים לאותה בעיה, האחד 'רואה' אותה והשני לא? מה גורם ל'ראיה' האנושית להיות סלקטיבית? שאלה זו עולה גם מכיוון אחר. שני אנשים נחשפים להזדמנות נדירה לחולל משהו דרמטי, שינוי כלכלי, חברתי, ערכי, מדיני, האחד מזהה את ההזדמנות והשני מחמיץ אותה! מה גורם לכך שהאחד 'רואה' אותה והשני לא?

ה'ראיה' האנושית אינה פעולה אופטית אוטומטית, כפי שהיה ניתן אולי לחשוב. העיניים הולכות אחרי הלב או אחר המחשבה. לעיתים אין 'רואים' מחוסר תשומת לב, בתמימות, ולעיתים כתוצאה מ'התעלמות', מכוונת, מחוסר ענין או אף משרירות לב. על כן יש מקרים שבהם ה'ראיה' היא סוג של מבחן ל'מידות' ולמוסר של האדם והחברה.

פרשתנו קרויה בשם מיוחד – 'וַיֵּרָא', בשל ההתגלות האלוקית לאברהם בפתיחתה. הקב"ה 'נראה' לאברהם בצורה חד-צדדית ומאפשר לו 'לראות' ולהתנבא על מה שעתיד להיות. אולם, יש ל'וַיֵּרָא' משמעות נוספת, הקב"ה 'נראה' למי שיש לו רצון וזכות 'לראות' את השכינה: "אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה. רק מי שמסר את נפשו לד', – כדרך שאברהם עשה זאת זה עתה – זוכה 'לראות' את פני ד'" (רש"ר הירש שם). כלומר, יש כאן הדדיות – רק מי שמתאמץ ומוסר את נפשו לד' ומבקש 'לראות' פני שכינה יזכה שהקב"ה 'יראה' אליו. מכאן למדנו על המשמעות של ה'ראיה' בתחום ש'בין אדם למקום', שאם נהיה מעוניינים 'לראות' פני שכינה ונתאמץ להתבונן בנוכחותו ובהנהגתו של הקב"ה בעולמו, נזכה שהקב"ה 'יראה' אלינו, נזכה שהקב"ה יאפשר לנו 'לראות' מה שאחרים אינם רואים, לזהות ולקלוט את המסר האלוקי מתוך המציאות, גם אם איננו נביאים.

בפרשה יש התייחסות להיבטים מהותיים של סוגית ה'ראיה' האנושית, גם בתחום ש'בין אדם לחברו'. אין כוונתנו ל'ראיה' אופטית, מזדמנת ופאסיבית, אלא על 'ראיה' אקטיבית של צופה התר ומתבונן היטב, ומחפש אחר משהו. 'ראיה' כזו שבאמצעותה מבחינים בדברים שאחרים נמצאים ליד ולא מבחינים בהם. "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וגו'" (שם פס' ב). אברהם לא 'ראה' אותם בצורה אקראית, אלא "'וישא עיניו' – התכוון להסתכל" (ספורנו שם). 'איש החסד' רואה את ה'אנשים' כי הוא 'נושא עיניו' ומחפש אחר נזקקים לאירוח, אלמלא כן הם היו 'שקופים' מבחינתו: "כי זו היא מדריגתו של אברהם לישב פתח האוהל 'ולצפות' על אורחים, וכו'" (כלי יקר שם).

אברהם מלמדנו שעלינו להיות 'רואים' ומתבוננים באופן אקטיבי ולא בוהים במציאות כראיה אקראית ופאסיבית. בדרך זו נזכה 'לראות את צרכי הזולת ומצוקותיו, שלעיתים אחרים אינם רואים.

ישנם היבטים נוספים של ה'ראיה' בהמשך פרשתנו: האיסור של לוט 'להביט' אחור על חורבן סדום, הגר שנפקחו עיניה ו'ראתה' באר מים, ופרשת העקידה בהר המוריה, 'ראייתו' מרחוק כשעננים קשורים לראשו (שנעריו אינם 'רואים'), ראיית האייל, ולבסוף קריאת שמו: "ד' יראה".

חכמים סימנו את הפער בראיה האנושית הסלקטיבית ואמרו: "…שמראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנם…אבל מראית עיניהם של צדיקים תּוּאַר, לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה….לפיכך הם שמחים במראית עיניהם" (אסת"ר ז ט).

ה'ראיה' נדרשת גם בתחום ש'בין אדם לעצמו'. שכן האדם נוטה שלא 'לראות' את חסרונותיו ולהתעלם מהם.

אמור מעתה: אמור לי מה אתה רואה, ומה לא, ואומר לך מי אתה!

(וירא תשפ"ב)