בעיות הראייה של יצחק אבינו

מטרת התורה בתיאור ליקוי המאורות של יצחק באה גם להזהיר מפני שיקול דעת מוטעה המושפע מריח קטורת ומנימוסי עשיו

הפרשה פותחת בתיאור מצב לקות הראיה של יצחק: "וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (כז, א). הזיקה שעושה הפסוק בין הזקנה לכהות הראיה מאפשרת להניח שמדובר כנראה בקטרקט (ירוד), דהיינו עכירות עדשת העין שמתרחשת בגיל מתקדם. מדובר בתופעה שכיחה ביותר, שבהעדר טיפול מתאים מביאה לעיוורון. ניתן להניח שהגורם הגנטי מגביר את הסיכוי ללקות בקטרקט. גם על יעקב בן יצחק נאמר: "ְועֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (מח, י). האפשרות שמדובר בירידה באיכות הראיה, אך לא בעיוורון מוחלט, נלמדת מכך שיעקב רואה את הדמויות של אפרים ומנשה, אך לא מזהה אותם במדויק ולכן הוא שואל "מי אלה?" (שם, פסוק ח). רשב"ם מסביר: "יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו".

יוצא דופן היה, אפוא, משה רבנו שהגיע לגיל מופלג וראייתו נשארה טובה: "וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). מעניין, שבלעם תיאר את עצמו כ"גֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד, ג) ועל כך ניתנו שני פירושים קוטביים: חד ראיה (אונקלוס ורס"ג) לעומת סומא באחת מעיניו (בבלי, נדה לא ע"א).

בין רשימת המומים הפוסלים כהנים בעבודה נמנה לראשונה: "עִוֵּר" וכן "תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ" (ויקרא כא יח-כ). על אנשי סדום נאמר ש"הכו בסנורים" (בראשית יט, יא). תרגום המיוחס ליונתן כתב "בחוודרוריא". רש"י פירש (בכורות לח ע"ב) שמדובר  בלבנוניות בעין, כנראה עכירות בקרנית. אולם לפי תרגום אונקלוס ("שבריריא") ורס"ג ("אלאעשה"), מדובר בעיוורון לילה.

בעולם הקדום העדר פתרון לקוצר ראיה, חוסר טיפול יעיל בקטרקט וסיבוכים כתוצאה מדלקות מוגלתיות זיהומיות – העיוורון היה תופעה שכיחה ביותר. אין להתפלא שעִיוֵר (וכן עִיוָרון, עַוֶרֶת) נזכר במקרא כשלושים פעמים יותר מכל מום אחר (בהשוואה למשל לפִסֵח הנזכר 14 פעמים). אוכלוסייה אומללה וחלשה זו היתה חשופה להתעללות עדי כי התורה נחלצת להגנתם: "ארור משגה עִוֵּר בדרך" (דברים כ זיח); "לפני עִוֵּר לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד).

עד לראשית המאה העשרים מחלות עיניים זיהומיות פגעו במרבית התושבים בארץ ישראל, ובראשם הגרענת (Trachoma). הרופא טיטוס טובלר שתיאר את מצב הרפואה בירושלים ב- 1846 כתב בין היתר: "דלקות עיניים נפוצות מאוד… רוב המקרים כרוניים… כך שרואים בירושלים לא מעט עיוורים ושתומי עין אחת" (תרומה לטופוגרפיה הרפואית, עמ' 38). בשנת 1918 עמדה התחלואה של מחלות עיניים בקרב הילדים בשיעור של 40% והניצחון עליה הושג רק אחרי ארגון מערכת טיפולית שיטתית. אפילו בשנת 1931, כאשר כבר היה שיפור ניכר במצב ההיגייני וירידה ברמת התחלואה, היו עדיין כ-2% מאוכלוסיית הארץ עיוורים לגמרי. נציין, שמשקפיים (במינוח העברי הישן=בתי-עיניים) הפכו לנחלת הכלל רק במהלך המאה העשרים.

אחד הגורמים העיקריים לדלקות עיניים הוא חוסר הגיינה מספקת או חשיפה לרוח, לאבק ולזיהום אויר. גורם  מרכזי היה "עשן לעיניים" (משלי י, כו). בעולם הקדום החשיפה לעשן היתה מוגברת, בעת הסקת התנור לחימום ולאפיה, לעיתים בתוך האוהל עצמו. העשן גורם להדמעה: "שלש דמעות רעות: דמעת העשן ודמעת הבכיה ודמעת בית הכסא" (איכה רבתי ב, טו). דומה שעל בסיס זה מובא המדרש שעיניו של יצחק כהו מעשן קטורת העבודה זרה של נשותיו של עשיו (רש"י לבראשית כז א). הדרשן עורך זיקה לשני הפסוקים הקודמים ובהם נזכרות נשות עשיו החיתיות, אחת מהן "בָּשְׂמַת", ששמה רומז על בושם. המילים "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ" – נדרשות כשרף עץ המור, ששימש לקטורת. שרף המור המונח על גחלים לוחשות נשרף ובאמצעות הרוח מופץ עשנו הארומטי. המדרש, אפוא, תולה בעשן הקטורת שחדר לעיניו של יצחק את הגורם שהביא ללקות בראייתו: "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". יתכן שמטרת התורה בתיאור ליקוי המאורות של יצחק באה גם להזהיר מפני שיקול דעת מוטעה המושפע מריח קטורת נעים ומנימוסיו של עשיו.

(תולדות תשפ"ב)