הדתל"שים של אז

יש הטוענים שקרוב ל-50% מיוצאי המגזר הציוני דתי הם דתל"שים, ואולם, כפי שהראה אריאל פינקלשטיין בספרו המקיף "החברה הדתית-לאומית בנתונים" בהוצאת "נאמני תורה ועבודה", ההערכה הנכונה יותר היא שמדובר בכ-20%. כך או כך, הורים שבניהם אינם ממשיכים בדרכם חשים תסכול ואכזבה, ופרשת 'תולדות' מזכירה לנו שכבר יצחק ורבקה זכו רק ל-50 אחוזי הצלחה, ואברהם אבינו אף לפחות מכך. התבוננות בסיפור גדילתו של עשו עשויה להניב מסקנות בדבר מניעה והתמודדות עם נטישת דרך התורה בזמננו, ולשם כך נעמוד על השלבים בתהליך הדינאמי של הידרדרותו, ונתמצת במשפט אחד מה חשוב לעשות בכל שלב.

א. אבחון מאוחר של עשו: בתחילת סיפור קורותיהם של יעקב ועשו נאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וגו'". רש"ר הירש לומד מכך שכל עוד היו יעקב ועשיו ילדים קטנים, לא עמדו הוריהם על השונות ביניהם, ולכן העניקו להם חינוך זהה. לדבריו: "אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, הם היו יודעים לנתב את האומץ, הכוח והגמישות בהם הוא ניחן לעבודת ה', ובמקום "גיבור ציד", הוא היה גדל להיות "גיבור לפני ה'". במושגים של ימינו הכישלון עם עשו מלמד שלא כולם מתאימים להיות יושבי אהלים, הלומדים לימודים תורניים או עיוניים, ויש צורך לאבחן ולכוון כל ילד למסלול שיתאים לו: טבע או חקלאות, טכנולוגיה או אומנות וכדומה.

ב. דיס-הרמוניה בין ההורים: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו… וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". היה פער גדול בין יצחק ורבקה בהערכת טיבם של בניהם, וחוסר תיאום ותקשורת בעניין דרכי החינוך בהתאם. חשיבה משותפת ושיתוף פעולה בין ההורים חיוניים ביותר להצלחה בחינוך.

ג. עייפות: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". עשו המתבגר, המגלה סימני התנהגות אופייניים לבן מורד. גם אם העייפות שלו מתבטאת בתשישות פיזית, מקורה בעייפות נפשית שנובעת משעמום ואדישות, מקשיי התמודדות עם אתגרים לימודיים וחברתיים ועם דרישות דתיות וציפיות להישגים. על ההורים לתאם ציפיות יחד עם הנערים המתבגרים, להושיט להם יד תומכת ולא כתף קרה.

ד. סיפוקים מיידיים: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". התמשכות העייפות המנטלית יוצרת חוסר רצון להעמיק וחוסר יכולת להשקיע מאמץ בהבנת תכנים ומשמעויות. הנער רואה רק רבדים חיצוניים, ורוצה לקבל סיפוקים מידיים. אורח חיים של תורה ומצוות דורש סבלנות, לימוד והפנמה, ותובע וויתורים בהווה לטובת העתיד. מי שמרגילים את ילדיהם מגיל צעיר לקבל מיידית את כל מאווייהם וליהנות מסיפוקים מהירים, מרגילים אותם לחפש הנאות אחרות מאלה שהיהדות מציעה.

ה. ייאוש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". הצעיר החווה קשיים מאבד אמון בעצמו וכוח הרצון שלו מידלדל. הוא חש שהוא מאכזב את משפחתו, ונדון לכישלון ולספיגת ביקורת. עם אובדן כוח הרצון אובדת גם היכולת, והוא שוקע בפסימיות ואף בדיכאון, ונכנס לסחרור קטלני במדרון. על ההורים להציע לו אופק מציאותי למימוש עצמי המתאים לכישוריו, להיעזר בייעוץ מקצועי כשנדרש, ולעתים גם לחשב עבורו מסלול חדש.

ו. שלב הבוז: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". "הכול שטויות", אומר הצעיר שעושה את דרכו החוצה. הוא מפתח מגננה צינית שבאה להצדיק את עזיבת הדרך. הוא מצוי בדיסוננס בין הדרך הראויה לבין התנהגותו הלקויה, ומתגבר עליו באמצעות זלזול בעולם הערכים של המשפחה והחברה מהן הוא מתרחק. רצף הפעלים המיוחד שבפסוק זה ממחיש את האימפולסיביות הרבה שמאפיינת את הבן בשלב זה.

תפקיד ההורים לשמור על קשר טוב ואוהב עם הבן המתמרד. אפשר להתחבר אליו דרך מה שמעניין אותו, כמו יצחק, שלדעת מפרשים מסוימים אהב את הצייד של עשיו, מתוך שיקול פדגוגי-אסטרטגי, של טיפוח מערכת יחסים קרובה עם בנו סביב סיר הבשר.

לסיכום, פרשת גידולם של יעקב ועשו מלמדת שורה של עקרונות בחינוך הורי: היא ממחישה את חשיבות הזיהוי של הסימנים המוקדמים, היא מבהירה שהכרחית תקשורת טובה בין ההורים, מלמדת שחיוני להעניק חינוך אישי דיפרנציאלי המותאם לכל בן ובת, וקוראת לשימור קשר הורי אוהב, שבמקרה של עשו הניב כיבוד הורים ומנע ממנו להרוג את יעקב לאלתר כדי למנוע מהם עוגמת נפש (ב"ר, עו, ב). במקרים רבים בזמננו הקשר ההורי החיובי אף עשוי לגרום לצעיר הפורש לחזור לשורשיו ולהתקרב.

(תולדות תשפ"ב)