ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית) 
אבות א משנה י"ד
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי".
דע/י את עצמך ועשה/י למענך, אומר הלל. עם זאת, זכור/י – עשייתך לעולם אינה מסתיימת במילוי צרכיך ובך – עצמך. לעולם עליה להיות נתונה בתוך הֵקשר.
דברי הלל מהדהדים מחשבה שביטא קהלת:
"יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ–גַּם-עיניו (עֵינוֹ), לֹא-תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, וּמְחַסֵּר אֶת-נַפְשִׁי מִטּוֹבָה…" (קהלת ד ח', ט').
קהלת מתאר, להבנתי, מצב בו אדם מגיע להישגים, אך, מסיבות שונות, אין לו רֵע או בן למסור לו את מורשתו. מציאות זו מעוררת בו תהייה יסודית וכאב נוקב ומערער הן לגבי ההישגים שהשיג (האם אכן התרחשו? האם מישהו מכיר בהם?) והן לגבי המאמץ הרב וההקרבה שהקריב למען השגתם (האם היו כדאיים?).
"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד", ממשיך קהלת, "אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם. כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ…" (שם, פס' י' -י"א). "העברת הלפיד" הגנטי, הרעיוני והפיסי, היא, במובנים רבים "ביטוח נפשי", מפני חוויית תסכול, יִתוּר ושיממון.
"וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי?". מילותיו של הלל, אינן מבטאות רק חוסר טעם בעשיה נעדרת נתינה והקשר, אלא טוענות כי ללא מימוש ומסירה, הצדקת קיומו של הפרט בעולם מצויה בסכנה! הנתינה, לדברי הלל, מעניקה לאדם את זהותו – מעצבת את ה"אני" שהוא, את חותמו ועקבותיו. אני נותן, משמע אני קיים.
הרב קוק בפרשו את דברי רבא, קישר בין קיום ומחויבוּת: "אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". וכך כתב: "לפני יצירתי… לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. שאם הייתי חסר – לאיזה תכלית והשלמה – הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי… כי אם (אלא) לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך לעשות איזה דבר להשלמת המציאות" (עין איה על ברכות ב', מו').
אי מימוש תפקידנו הייחודי בעולם (שיהיה תמיד מעבֵר לעיסוק בעצמי), משמעו הפסד ומעילה בתקווה ובהזדמנות שקבלנו, לפעול ולתרום את חלקנו בשכלולו.
היי/ה עצמך! עמול/י והפץ/י את סגולותייך. מתי? ממש עכשיו!
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(וישלח תשפ"ב)
