הקשר שבין יעקב לעופות

רבות התהיות בהקשר לפסוקים המתארים את יעקב הנאבק עם מלאכו של עשיו (ל"ב, כ"ה-ל"ג). מהו גיד הנשה? מה פשר ההאבקות? מדוע התורה מצווה על איסור אכילת גיד הנשה? האם הקשר בין אותו אירוע מפליא הינו רק לשם "זיכרון", למה לעשות זכר לצליעתו של יעקב ולא להתגברותו על המלאך? מדוע יש לעקור, ל"נקר"- תהליך בו גוררים את הגיד החוצה, מסירים את החלב (השומן) וחוטי הדם האסורים באכילה, טרם אכילת הירך?

גיד הנשה, שהוא העצב המרכזי לאורך הרגל האחורית, מתפצל לשני חלקים, חלק פנימי, שנשאר סמוך לעצם השוק, וחלק חיצוני, שעובר דרך השרירים בכיוון לעור. צומת הגידין הוא ההתפצלות וההסתעפות של שלוחות עצביות היוצאות מגיד הנשה לאורך השוק.

לפי הסברו של רש"י, הכוונה לגיד שעובר לאורך כף הירך והוא נקרא בשם זה- כי בשעה שנקעה כף ירכו של יעקב- נשה = קפץ הגיד הזה והתרחק ממקומו ועלה. נהוג לזהות כיום מבחינה אנטומית את גיד הנשה עם עצב השת היוצא לירך מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת ומעצבב חלק ניכר של הגפים התחתונות. מדוע אסרה התורה את אכילתו? הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) בפירושו 'העמק דבר' כותב, "שלא יהא אדם קשה כגיד… ונמצא נענש יעקב… על שהתקשה ביותר (=התעקש), כדכתיב "ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כ"ח, י"ד). הנצי"ב מבסס את פירושו על דברי רש"י שיעקב נותר לבדו בשל פכים קטנים אותם שכח וחזר בעבורם, כלומר יעקב הסתכן כשנשאר לבדו בגלל התעקשותו להציל את אותם חפצים מעוטי ערך. פירוש מפתיע ומקורי כותב רבי חזקיה בן מנוח מצרפת [1250-1310]  בפירושו ה'חזקוני' לדעתו, האיסור הוטל על בני יעקב בתור עונש וקנס, בגלל שהפקירו את אביהם במאבק שלו עם המלאך ואיסור זה אמור להזכיר שיש ללוות בן אדם שלא ילך לבד ויחידי, הסבר נוסף מביא ה'חזקוני', יעקב אבינו נלחם כל הלילה, איסור אכילה של גיד הנשה יזכיר לכולם איך אבי האומה נלחם ולא ויתר. בעל ספר 'החינוך' מסביר שמצווה זו באה לעודד את רוחו של העם שהרבה גלויות וצרות עטו עליו. מטרת האיסור להחדיר ללב שכמו שהמלאך, שרו של עשיו, לא יכול היה להכריע את יעקב, כך לא יוכלו האויבים בכל הדורות לכלות, חלילה, את עם ישראל. וכשם שאצל יעקב זרחה לו השמש בהמשך דרכו, והוא נרפא מצליעתו, כך יגיע זמן הגאולה לעם כולו, ויהיה זה זמן שבו הם יתרפאו מכל מכאוביהם (מצוה ג').

אישיאס הוא למעשה גירוי של העצב הסכיאסטי (גיד הנשה). העצב הסכיאסטי הוא העצב הארוך ביותר בגוף האדם. ולכן פגיעת אישיאס יכולה להתרחש במוקדים שונים החל מעמוד השדרה הגבי ועד לקצות האצבעות. בשל אורכו של גיד הנשה, פגיעה בו יכולה לגרום לסבל רב ולפגיעה תפקודית קשה.

על זיהויו של גיד הנשה עם העצב הסכיאסטי חולק ד"ר אברהם י. לוי. לדבריו, לא יתכן מבחינה אנטומית שנגיעה בכף הירך תגרום נקיעה. לפיכך הוא מפרש את הכתוב כך, שנגיעה זו הביאה ליד התמתחות הגידים המחברים את הירך אל הקתלית, במילים אחרות הנגיעה גרמה לנקע, והיא הגורמת לצליעה, אבל הוא מיחוש המתרפא מאליו לאחר זמן קצר (ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, פרופ' אברהם שטינברג, ערך גיד הנשה).

צומת הגידים או צומת הגידין הוא מושג הלכתי המתאר נקודת מפגש או מעבר סמוך של שלושה גידים מסוימים בידי וברגלי בהמות ועופות, סמוך למרפק או לברך. צומת מלשון צַמַּת (קבוצת) גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל. היעדרה של צומת הגידים ברגל בעל החיים, נמנית כאחת מסוגי הטריפות. הרמב"ם מנה אותה ברשימת הטריפות האסורות מן התורה (הל' שחיטה פ"ח, י"ג-כ'). על מיקומה המדויק של צומת הגידים נחלקו בגמרא. מימי חכמים ועד ימינו לא התעורר צורך לבדקם, אלא התייחסו אליהם כמו לכלל שבעים ושתיים הטרפות שבעוף, שהולכים בהן אחר הרוב המוחלט שהוא כשר. ורק אם התעוררה 'ריעותא', היינו בעיה מסוימת במראה של מקום מסוים, היה צריך לבדקו. אולם בדור האחרון החלו להתגלות יותר מקרים של קריעת גידים מצומת הגידים. הסיבה לכך, מחלה מדבקת שיוצרת דלקות בגידים, וכאשר מגדלים את העופות בצפיפות, המחלה עלולה להתפשט ולהדביק עופות רבים. בפועל, גם כיום שבעיה זו נעשתה שכיחה יותר, רק לאחוז אחד מכלל העופות יש גיד קרוע, ורוב הלהקות נקיות לגמרי מבעיה זו, ולעיתים רחוקות ישנן להקות שאחוז הבעיות בהן מגיע לעשרות אחוזים. יש אומרים שהואיל והאחוז הכולל של הבעיות הוא 'מיעוט שאינו מצוי', ופגם זה קשה לזיהוי, אין צורך לבדוק את צומת הגידים כלל (שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' ס"ה). מנגד, יש אומרים שהואיל ולעיתים ישנן להקות שב'מיעוט המצוי' בהם יש פגיעה בצומת הגידים, יש לבדוק את כל העופות (שו"ת שבט הלוי ח"ד, סי' פ"א).

(וישלח תשפ"ב)