לכל איש יש (שני) שמות

כאשר הגעתי ארצה, בשדה התעופה החליטו להחליף לי את השם מזאודה (Zewde) לשרון. כל כך שמחתי לקבל שם חדש וקדוש מירושלים. התייחסתי אל השם ביראת כבוד, בדחילו וריחמו, אמרתי לעצמי שאני צריך להיות ראוי לאדם שנושא שם מירושלים. לצד השם בעברית הופיע בתעודת זהות, גם השם זאודה, השם האתיופי שלי. היום אני שמח לשאת את שני השמות. אני יודע ששני השמות הללו הם שונים, שוני הנובע מהבדלי חשיבה דתית, תפיסות ודרכי חיים שונות. עם זאת, שני השמות הללו, על אף ההבדלים המשמעותיים ביניהם, חשובים לי מאוד. איני מציב אחד מהשמות מול השני בסדר היררכי ושיפוטי. זה רק עניין של עיתוי.

בפרשתנו, יעקב מקבל שם חדש ישירות מהמלאך: "לא יהיה שמך יעקב כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"- כלומר, ליעקב אבינו יש שני מצבים: יעקב וישראל. ראיתי הסבר המעניק ערך לשם ישראל על פני השם יעקב וטוען שיעקב זה מצב של מסכנות וחולשה, וישראל זה מצב של עוז, גבורה וניצחון עם אלוקים ואנשים. האם אכן השימוש בשם ישראל טוב יותר מאשר בשימוש בשם יעקב? נשוב לענות על שאלתנו.

כאשר אנו באים לדון בפתרון בעיות כל שהן יש להבחין בשתי דרכים לפתרונן. הדרך האחת היא בחשיבה מהירה, לחוצה ומצומצמת וגישתה לפתרון בעיות תעסוק אך ורק בעצם הבעיה לגופה ללא מבט רחב ויסודי יותר. כאמור, זה נובע מתוך לחץ לפתור בעיות באופן מיידי. דרך זו מצליחה לפתור בעיות אבל גם מולידה התנהגות העוסקת בכיבוי שרפות ללא כל עיסוק בשורשי הבעיה. הדרך אחרת, היא דרך שתעסוק במכלול הבעיות. יסודה של דרך זו הוא ביכולת שלה להרפות מן הבעיה הנקודתית ולפנות לנושא באופן הוליסטי. יכולת זו יש בה להוליד התנהגות העוסקת בדברים ברמה העיונית ללא כל לחץ מבעיות המתעוררות בשטח. אני רוצה לומר שהדרך האחת היא דרכו של ישראל והדרך השניה היא דרכו של יעקב. ישראל טובה בחשיבה מהירה, ישראל מגלה גבורה ומצטיינת בפעולה במצבי חירות, היא מסוגלת להפוך כל אבן בפתרון בעיות דחופות. ועם זאת, נראה שישראל חלשה בפתרון בעיות המתגלות בשגרה. הבעיות שבשגרה, עם הזמן, הופכות לבעיות חירום. ההתנהלות הזו מולידה התנהגות העוסקת בכיבוי שרפות.

הדוגמא האקטואלית לכך היא בעיית שארית יהודי אתיופיה המכונים פלאשמורה. כבר מעל עשרים שנה מספרים לנו שהעלייה נגמרה אבל שוב מתגלים עוד יהודים והמדינה לא מצליחה לספק פתרון הוליסטי עבורם. לפני כמעט שנה התיישבו, שורה של מנהיגים פוליטיים וחינוכיים, לצד קייסים ורבנים, בהובלת ארגון "פנימה", בשיתוף הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, וגיבשו מתווה חדש וראשון שמטרתו לשים קץ לסוגיה כואבת שטרם הגיעה לפתרונה. התמונה שעלתה הייתה שפעולות ממשלות ישראל לאורך השנים נעשו כתגובה ללחצים פוליטיים, והמדינה התקשתה ועדיין מתקשה לקבל החלטה בסוגיית הממתינים באתיופיה. לממשלת ישראל אין מדיניות ברורה. עד היום אין גורם שיודע באופן ודאי כמה ממתינים בקהילות, מוסדות המדינה מעדיפים להימנע מהעיסוק בסוגיה או לדחותו. עכשיו שני הצדדים טוענים, כולל שרת הקליטה פנינה טמנו שטה, שיש באתיופיה שארית צאצאי יהודים הנתונים בסכנת חיים ודורשים, בצדק, ליישם את החלטת הממשלה ולכלול בתוכם גם את יהודי תגראי. כך או כך, כל עוד המדינה מפקירה ומפקידה את המפתח לעלייה בידי גורמים פרטיים ולא מעבירה את הבעיה לידי המנהיגים הרוחניים של יוצאי אתיופיה ממחוז תגראי וממחוז גונדר הבעיה לעולם לא תיפתר. לפיכך, המתווה שנכתב בהסכמה של רבים הציע שממשלת ישראל תקים גוף בעל מעמד סטטוטורי שיהיה אחראי על גיבוש מדיניות סדורה הכוללת את תנאי הזכאות לכניסה לארץ ובו יהיו נציגים ממשרדי הממשלה, מהקהילה האתיופית בישראל ובאתיופיה. יערכו בירור על זהותם  של מבקשי העלייה בטענה שהם צאצאי יהודים שהמירו את דתם באונס המשטר, ובמידה וימצא שהם מזרעי ישראל, תאושר עלייתם על פי חוק השבות המורחב. מי שיימצא שאינו זכאי לעלייה או לכניסה לישראל יקבל הודעת דחייה רשמית עם הסבר מנומק ממדינת ישראל. המחנות ייסגרו ולא תהיה יותר עלייה בשעת חירום או עלייה על בסיס איחוד משפחות. מכן ואילך העלייה תהפוך לעליה של יחידים; כל מי שהוא טוען שהוא יהודי, יכול ללכת לשגרירות ישראל באתיופיה ולהגיש בקשה לעלייה מתוקף חוק השבות, להוכיח את יהדותו ולעלות לישראל.

השמות יעקב וישראל, הם בעצם שתי דרכים שונות, שתי צורות חשיבה שונות. הגיע זמן שהמדינה תפעיל פה סוף כל סוף בו זמנית את שני השמות הללו. שתדע גם לפעול בתוקף, בגבורה ובחשיבה מהירה, ולצד זה לספק לנו פתרון הוליסטי ולא נקודתי. זה אפשרי.

(וישלח תשפ"ב)