איך נלחמים ברוחות?

הבעיה שלנו היא שאנחנו נלחמים ברוחות, אבל אנחנו לא מאמינים ברוחות.

קשה להתכחש לכך שמשהו רע עובר על העולם בעשורים האחרונים. תנועות שהתחילו עם כוונות טובות של שלום, שוויון וזכויות אדם, הפכו לכוחות קנאיים וחסרי סובלנות, ששואפים להכתיב לכולם מה מותר לחשוב ובאלו מילים מותר להשתמש, ורודפים ללא רחם כל מי שחורג מהקו שלהם. פירוק הלאום, המשפחה והזהות האישית, שכתוב ההיסטוריה, צנזורה קפדנית על יצירות, שטיפת מוח לילדים בגן, חלוקת האנושות ל"מדכאים" ו"מדוכאים" וחרחור מלחמה מתמדת ביניהם – כל אלה הם רק חלק מהתופעות שהולכות ומתעצמות במערב בקצב מדאיג. ההדים שלהן מגיעים גם אלינו, ובנוסף אנחנו מרגישים חוסר אונים ותסכול לנוכח הרפיון בחוסן הלאומי, אוזלת היד מול אויבים מבית ומבחוץ, האדישות לכאורה של הרשויות למצוקתם של האזרחים, ואובדן האידיאלים היהודיים והציוניים שעל בסיסם קמה המדינה.

אבל מה המקור לכל הבעיות האלה? בני אדם אוהבים שיש מולם אויבים מוגדרים, מטרות מוגדרות, שאפשר לראות בבירור, לכוון אליהן ולתקוף אותן. לכן הם נוטים לחפש גם פה מטרות כאלה, ולחשוב שהבעיה היא עם הממשלה\ בג"צ\ הפרקליטות\ התקשורת וכו', ושאם רק נקים ממשלה קצת שונה, נחוקק חוקים מתאימים או נחליף בעלי תפקידים כאלה ואחרים – הכל יסתדר. אבל זה לא עובד, משום שכל אותם אנשים אינם המקור של הבעיה. הם רק הסימפטומים שלה, כלי משחק בידי האויב האמיתי – שהוא הרוח.

הפילולוג הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר טבע את המושג "צייטגייסט" – רוח הזמן. הצייטגייסט הוא מכלול הרעיונות, המוסכמות, הדעות והשקפות העולם המאפיינים תקופה היסטורית כלשהי, שמהם נובעת האווירה התרבותית, החברתית והמוסרית. כל צורות החשיבה וההתנהגות שהזכרנו קודם, נובעות מרוח הזמן החודרת לכל מקום. אולם צריך להבין ש"רוח הזמן" זה לא סתם ביטוי מטאפורי; המציאות הארצית אכן נשלטת ומושפעת על ידי רוחות, אידיאות, כוחות רוחניים, ששואפים לעצב אותה בדמותם, ולשם כך משפיעים על נפשותיהם של בני האדם. רוח הזמן אינה רוח-רפאים מייללת עטוית סדין, אבל היא ישות אמיתית, שמנהלת מאבק מול ישויות אידיאיות ורוחניות דומות.

כדי לנצח בקרב, צריך קודם כל להאמין ברוחות, ולהבין שהן המקור של כל מה שקורה פה. רק כך נוכל להשתחרר מהשפעת הרוח המזיקה, ולחזק את הרוחות החיוביות.

(וישב תשפ"ב)