הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בתוך כל השבוע המטלטל שעברנו, נתקלתי במראה מטלטל נוסף: אֵם ממוצא מזרחי זועקת מכאב מול חברי הכנסת בוועדה על אפליית בתה ועוד 30 בנות ממוצא ספרדי, שנותרו ללא מסגרת לימודית בסמינר חרדי במשך חצי שנה. "נראה אתכם מחזיקים ילדה בבית חצי שנה בלי סמינר", צעקה האם. המציאות הזו, שבה בחברה החרדית-אשכנזית נתפסות עדות המזרח כנחותות, משקפת יחס עמוק ומושרש של התנשאות, שמתחפש לעיתים לאמירות כמו "פערי מנטליות".
האפליה ניכרת לא רק במוסדות החינוך, אלא גם בשידוכים ובכלל היבטי החיים הציבוריים. בלשונו של אברך חרדי ממוצא ספרדי "תירוצים כמו 'פערי מנטליות' מחפים על הסטטוס החברתי הנחות של המוצא המזרחי בחברה החרדית-אשכנזית. אפליית בני עדות המזרח בשידוכים, בקבלה למוסדות ובשאר ההיבטים של החיים הציבורים, היא כתם על החברה החרדית וראוי לכל אדם הגון לעשות ככל יכולתו על מנת למחותו". הוא טוען שכשמדובר בהתנהגות גזענית של החברה החרדית כלפי מזרחים חרדים, אנו נוטים לגלות סלחנות יתרה ולחפש הסברים אפולוגטיים. במקום לקרוא לגזענות בשמה ולהוקיעה, אנו מתפתים להקל בה, מתוך מגוון נימוקים כמו "פערי מנטליות", "שמירה על צביון מוסדי" או "כוחו של מנהג".
chang-duong
גישה זו של הקלות יתר אינה מקרית. היא משקפת דינמיקה חברתית מורכבת שבה החברה הכללית, ולעיתים גם מזרחים בתוך החברה החרדית עצמה, מפחדים להתעמת חזיתית עם האליטה החרדית האשכנזית ועם הערכים שהיא משמרת. התוצאה היא שמנגנוני האפליה זוכים ללגיטימציה שקטה וממשיכים לפעול באין מפריע. מוסדות חרדיים טוענים שהם פועלים לשמור על "צביון אחיד" של תלמידיהם, דבר שלכאורה מצדיק את דחייתם של מזרחים. אך הצביון הזה, בפועל, מתפרש כניקיון תרבותי שדוחק את מי שאינו "משלנו". לחברה הכללית יש קושי מובנה להתעמת עם חרדים, בשל כוחם הפוליטי והאיום המתמיד שלהם בניתוק או בהתבדלות. זה מוביל למצב שבו התנהגות לא ראויה מצד החברה החרדית זוכה להתעלמות או לטיפול רך ומעוגל פינות.
החברה החרדית מחזיקה בכוח פוליטי משמעותי, בעיקר באמצעות המפלגות החרדיות. מצב זה יוצר תלות של ממשלות בישראל בתמיכה החרדית, מה שמוביל להימנעות מעימותים אידיאולוגיים סביב סוגיות חברתיות או ערכיות. אפילו מזרחים בתוך החברה החרדית הפנימו את המבנה ההיררכי שבו הם נמצאים במעמד נמוך יותר. במקום למרוד, הם משתלבים במערכת, משמרים אותה ואף מתרצים את קיומה. איך דווקא קבוצה זאת, שחוותה את הסלקציה במלחמת העולם השנייה, ממשיכה את הסלקציה כאן בארץ?
בזיכרון אישי שלי, כרב קהילה יוצא אתיופיה, התמודדתי עם שאלות דומות. בבית הכנסת "קדושי ישראל", שנוסד על ידי ניצולי שואה, שאלו אותם: "איך קיבלו רב אתיופי בבית כנסת אשכנזי?" תשובתם הייתה מעוררת השראה: "אנו לא מכירים אתיופי. אנו מכירים את הרב שרון. אנחנו שופטים אנשים לפי אישיותם, לא לפי מוצאם". מדוע שני אנשים שעברו את אותה חוויית אפליה והיו עדים למפלצתיות האנטישמיות – אחד בוחר בדרך של חמלה ואהבה בעוד השני בוחר לבנות חומות ופחדים? זאת שאלה כבדת משקל. הפחד או הפטרנליזם עלול להוביל לשיח של "הוא משלנו או לא משלנו". זה לא רק אם אתה משלנו או לא משלנו, אלא זה הופך להיות שכל מי שהוא משלנו אוטומטית הוא טוב, וכל מי שאינו משלנו הוא אוטומטית רע ומסוכן.
אבל לשמחתי, הסיפור הישראלי הוא סיפור אחר. סיפור של נס גדול. רק לפני כך וכך שנים הרש"ר הירש טען שיחסי אישות עם אישה שחורה "כושית" משמעה שבירת המוסכמות – מעשה החורג מדרך הטבע. אבל מאז עברנו כברת דרך ארוכה כעם היושב בציון. בשנות ה-50 שיעור הנישואין בין מזרחים לאשכנזים עמד על 9%. כיום שיעור הנישואין בין מזרחים לאשכנזים עומד על 45%. ומה עם יוצאי אתיופיה? כיום, ב-2024, נישואין מעורבים בין יוצאי אתיופיה לשאר הקבוצות עומדים על 18%. אגב בארצות הברית, שיעור הנישואין בין שחורים ללבנים עומד על 6% בלבד. זהו הסיפור הישראלי האמיתי. אם יש תופעות אחרות כואבות אפשר לטפל בהן במסגרת החוק או על ידי שינוי חוקים או על ידי הגברת האכיפה. לא יעלה על הדעת שבנות ספרדיות תישארנה מחוץ למוסדות חינוך רק בשל מוצאן, וזוהי חרפה שאין לה מקום בחברה שוויונית. בסופו של דבר, השאלה היא: האם נמשיך לבנות חומות בין קהילות או נבחר להקים גשרים?
עלינו ללמוד מאלו שבחרו להפוך את כאבם למקור אור, ולא לתירוץ להנצחת אפליה ושנאה. הדרך לשינוי מתחילה לא רק בחקיקה, אלא גם בשינוי תודעתי ובחינוך לערכים של כבוד הדדי ושוויון שמצליח להוריד את חומות הפחד והפטרנליזם. מנהיגיה הרוחניים של יהדות אתיופיה בישראל ראו את העלייה כגאולה, והציבו לעצמם מטרה להוריד את המחיצות בין קהילות. הם אמרו – אנו חזרנו הביתה, לעם שלנו.
