הנר המאתגר

אז מה אם הוא שובר לך את החנוכייה, והוא צריך עוד שעות פרטניות ושילוב והדלקה מתקנת? זה האתגר שלך. להדליק נרות תעשייתיים כולם יכולים

כבר כשהגעתי להדליק את הנרות הוא נראה לי יוצא דופן: בעוד שכולם עמדו יפה כמו חיילים, הוא משום מה, לא הפסיק לזוז בתוך הבית שלו, לנוע מצד לצד.

לא הבנתי מה נסגר איתו – למה הוא לא יכול פשוט להיות כמו כולם? מה הקטע הזה להיות יוצא דופן?

עצרתי רגע הכול ושאלתי אותו – מה העניין? אבל הוא רק הסתכל עליי ושתק.

ואז התחלתי להדליק את נרות החנוכיה שלי ועברתי אחד ואחד וזה היה פשוט תענוג: רק קירבתי את האש וכבר הם נדלקו בלהבה גדולה ויפה שהאירה באור יקרות. 'אלו נרות!', חשבתי לעצמי בגאווה. איזה יופי! 'יאללה', דרבנתי את עצמי. 'רק עוד נר אחד…'.

התקרבתי אליו בדיוק באותה הטכניקה שהשתמשתי בה בשביל שאר הנרות אבל כלום… שום דבר. רק ניצוץ קטן שנדלק ושוב נכבה.

ובינתיים… שוב פעם הנר הסורר הזה זז לי מהמקום. הייתי צריך לעקור אותו שוב, להמיס את השעווה שלו בתחתית וכך להדביק אותו שוב פעם לבסיס שלו מתוך תקווה שהפעם, הפעם הוא לא יזוז.

אבל, איך שהתקרבתי אליו עם האש שלי הוא שוב פעם זז. "תגיד", שאלתי אותו בתסכול מעורבב בייאוש, "למה אתה לא מסוגל פשוט להיות כמו כולם? למה אתה כל הזמן זז לי? תראה איזו חנוכייה יפה יש לנו. תראה את האחים שלך. כולם חיילים. ניצבים בגאון. נדלקים לתפארת. למה רק אתה חייב להרוס לכולם? זה מה שאתה רוצה שיגידו על החנוכיה שלנו? שיש לה נר אחד שלא נדלק? אתה רוצה לפסול את כולנו, הא?"

אבל נראה שהנר הזה רק התבייש והתכנס לתוך עצמו ולא הסכים לענות לי. ואז, אחרי שכבר ויתרתי עליו, הגיע אדם מבוגר עם זקן גדול ומשקפיים כאלו של אנשים זקנים וחכמים ואמר לי בנחת: "ידידי, לא ככה עם הנר הזה. אתה לא שם לב שבניגוד לשאר הנרות שלך שהם נרות תעשייתיים זה נר אחר? זה נר בוטיק. נר שנוצר בעבודת יד. עם הנר הזה כל השיטות שלך לא יעבדו. אתה צריך לדבר אל הנר הזה. לא לנבוח עליו. ללטף את הפתילה שלו. פעם ועוד פעם ועוד פעם. לרכך אותו. לגרום לו להתגאות בעצמו. להעצים אותו. לתת לו גאוות יחידה, שיבין שהוא לא שונה אלא מיוחד. שלמרות שהפתילה שלו שונה, היא עדיין מאירה רק בדרכה שלה וזה לגמרי בסדר.

"אל תכעס עליו. צא מעצמך. צא מהמסגרת שלך. אז מה אם הוא שובר לך את החנוכייה? אז מה אם הוא צריך עוד שעות פרטניות ושילוב והדלקה מתקנת? זה האתגר שלך. להדליק נרות תעשייתיים כולם יכולים. להדליק נרות בוטיק שנעשו בעבודת יד, נו, נו, זה כבר שמור למומחים הגדולים", הוא סיכם.

לא הכרתי את הקשיש החכם הזה. לא ראיתי אותו קודם. רציתי לומר לו תודה אבל הוא כבר נעלם.

החלטתי שאני אלך בדרכו. ניגשתי אל הנר הזה והתנצלתי שצעקתי עליו. שכעסתי שהוא מבזבז את זמני. שאמרתי לו שיש לי חנוכיה שלמה על הראש ואין לי זמן להתעסק רק איתו.

הוא הסתכל עליי והמשיך לשתוק במבוכה.

הנחתי מידיי את הגפרור הגדול שהדליק בקלות את שאר הנרות וניגשתי לגפרור קטן ועדין יותר. התקרבתי אליו. הוא נרתע. לחשתי לו: "אל תדאג. לא אכפת לי מה יחשבו על החנוכיה שלי. לא אכפת לי שכולם עומדים זקוף ואתה עקום. זה לא יכאב. אתה תראה שאני אדליק אותך בעדינות. אני לא רוצה לוותר עליך. אתה לא שונה מהם, אתה פשוט מיוחד והלהבה שלך חשובה לי. בלעדי האור שלך אנחנו פסולים. רק אתה תוכל בסוף לבוא ולהכשיר את כולנו. ועכשיו, בוא, תתקרב, ואנסה שוב להדליק אותך. אולי עכשיו זה יצליח לנו".

והנר התקרב. ואני קרבתי את הגפרור בזהירות ויצאה ממנו להבה גדולה ומקסימה ויפיפייה בדרכה שלה. ובסוף הלילה הגעתי לחנוכיה וראיתי שמכל הלהבות שדלקו רק הלהבה הזו נשארה והאירה את כל החדר והלהבות שלה המשיכו לרצד בריקוד מכשף ובלתי נשכח שהזכיר לי שכל נר צריך מדליק אחד שיאמין בו.

(מקץ תשפ"ב)