איך חגגו ראש חודש באתיופיה?

 

ראש חודש הוא יום שמחה, יום חגיגי, ואין עושים בו מלאכה מחוץ לכפר. שלא כמו ביום טוב, מלאכה בכפר מותרת וכן יורדים לנהר לרחוץ ולטבול

באתיופיה, בני הקהילה היהודית מציינים את ראש החודש כיום של חג ושובתים בו ממלאכה. החשוב בכל ראשי החודשים הוא ראש חודש ניסן אשר קשור לתאריך יציאת מצרים. ראש חודש הוא יום שמחה, יום חגיגי, ואין עושים בו מלאכה מחוץ לכפר. שלא כמו ביום טוב, מלאכה בכפר מותרת וכן יורדים לנהר לרחוץ ולטבול. ביום עצמו מתפללים תפילות מיוחדות בבתי הכנסת וסועדים סעודות חגיגיות. נדמה שאין קהילה שמדגישה את קדושתו של ראש חודש כיהודי אתיופיה.

בתקופת המקרא ציינו את ראש החודש בהקרבת קורבנות ובתקיעה בחצוצרות (במדבר י, י; כח, יא-טו). בימי בית ראשון נהגו לעלות לרגל לבית המקדש כדי להקריב בו קורבנות (ישעיהו א, יג-יד), ושער החצר הפנימית נפתח במיוחד להמון העם שבא להשתחוות בפתחו (יחזקאל מו, א-ג). ביום זה נהגו להתכנס אצל הנביא כדי לשמוע את דבר ה׳ (מלכים ב' ד, כג), ושבתו בו ממלאכה (שמואל א' כט, יט; עמוס ח, ה). משחרב בית המקדש התקינו חכמים את תפילת המוסף במקום הקורבן המיוחד, אולם לא נהגו בו איסור מלאכה, מלבד הנשים שנהגו לא לעשות מלאכה. לפי זה משתמע שמנהג ביתא ישראל משקף מנהג מקראי קדום, טרום תלמודי. והשאלה היא – כיצד יש להמשיך בארץ ישראל?

ד"ר חיים פרי הוא איש חינוך, פעיל חברתי והוגה דעות, מקים עמותת 'דרך כפר' ומנהל כפר הנוער 'ימין אורד'. במשך שלושה עשורים הוא טוען "שהעדרו של סיפור תולדות העדה מתולדות תהליך הקליטה בארץ, משליך קשות כלפי פנים, כלפי תחושת הערך העצמי של בני העדה וצעיריה, וכלפי חוץ על תפיסת ייחודיותה של העדה. ייחודיות שאינה מתמצית בשוני חיצוני". לכן, הוא מציע תכנית של תיקון וכפרה על העדר מקום של כבוד, וכותב לי כך:

"הרב שרון יקירי. תכנית "2500" – נועדה להשיב את עטרת מורשת ביתא ישראל ליושנה. הדרך: כל ראש חודש יהיה למוקד משפחתי וקהילתי, ובמעגלים מתרחבים, כלל ישראלי, שמחיה את "תולדותם" – תולדות 2500 שנות חיים יהודיים שלמים ומופלאים, תוך נתק מהעם היהודי, והאמונה שהם הם שומרי החותם האחרונים של היהדות. רציונל: בתולדות יהודי אתיופיה, נחוג כל ראש חודש כמוקד של תכנים וכעוגן לשימור ולחיזוק הזהות. זאת כמענה למצב קיומי של מיעוט החרד לשימור זהותו מול סביבה שרואה ביהדות דת נחותה, וביהודי, פלאשה, משולל זכויות, זר נושא רוחות רעות. במצב קיומי כזה, מול עוצמת הדחיה לא די בחגים המרכזיים של מעגל השנה. שימור הזהות מחייב להציב מחדש מידי חודש בחדשו חומות מפרידות, ובד בבד להחיות את התקווה והיעוד הגדולים – שמתמצים במילה אחת – ירושלים. בישראל, התהפכו היוצרות. החיבור לגוף המרכזי של העם היהודי, שם שוב את ביתא ישראל במצב קיומי של קהילה מובדלת מול חברה שתופסת שונות חיצונית כמסמנת נחיתות. סביבה שאינה מודעת לסאגה של 2500 שנות שימור זהות שהביאה אותם לכאן, ולא עברה תהליך מושכל של הטמעה רגשית של החיבור ליהודי אתיופיה כחלק מ"האני" הקולקטיבי של יהודי ישראל.  אשר על כן, יש להשאיר בתוקפו, גם בישראל, את מתכונת ציון ראשי החדשים כפי מנהג יהודי אתיופיה, תוך התאמה לתנאים בארץ, כמוקד התכנסות לחגיגת הזהות, הערכים והידע – להחייאת המורשת מידי חודש בחדשו. ההחמצה והכשלון הגדול של מערכת החינוך בהנחלת ידע ופיתוח רגש של הזדהות כלפי יהודי אתיופיה, על יסוד גישה שבאה ממקום של הערצה ופליאה, היא אם כל חטאת, ומקור רוב הכשלים בקליטה. כולל סבל וקרבנות בחיי אדם. לחינוך, מגן הילדים ועד סיום התיכון, יש מסוגלות  להרחיב את גבולות האני של התלמידים, לקבלת השוני כנכס רוחני, לא כאיום ונטל – את הפירות הבאושים של כשלון זה מקבלים בכל פעם שאנחנו שומעים על מפגש מטלטל נוסף בין פרטים מהעדה לנציגי רשויות שרגשי הדחיה, בורות  ורגשי עליונות מכתיבים את התנהגותם".

לא רק שבני ובנות הקהילה רשאים להמשיך במנהגם, אלא יותר מזה מבקש מאיתנו ד"ר פרי: יש להחזיר גם בישראל את מתכונת ציון ראשי החדשים כפי מנהג יהודי אתיופיה, תוך התאמה לתנאים בארץ (שכן יהיה קשה להימנע לחלוטין ממלאכה בראש חודש, מפאת אילוצים שונים כגון עבודה), כמוקד התכנסות לחגיגת הזהות, הערכים והידע – להחייאת המורשת מידי חודש בחדשו. ושם לעסוק בחומות מפרידות, ובד בבד להחיות את התקווה והיעוד הגדולים של כולנו ביחד פה בארץ ישראל. לקהילה האתיופית יש הזדמנות פז להעניק לעולם היהודי הרבני את מתנת ראש החודש המקראי "ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם" (תפילת מוסף לר"ח).

(נשא תשפ"ב)