אמפתיה כתרופה

הסימן פותח את הלכות רפואה בשולחן ערוך כך: "נתנה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא" (יו"ד של"ו סעי' א'). מקורה של הלכה זו בפרשת השבוע, "וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב… רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כ"א י"ט). מכאן למדו, "ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס' ע"א). מדוע היה צורך ללמוד כלל כל כך יסודי וברור "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (בבא קמא מו ע"ב), מי שחולה – הולך אל הרופא?!

הט"ז (ר' דוד הלוי סגל המאה ה-17 אשכנז), מיד מרגיש בקושי הלשון של בעל השולחן ערוך, ומקשה, שאם זו מצוה לרפא, מדוע כתוב בתחילה "רשות"? מתברר ששאלה זו העסיקה כבר את חכמי התלמוד הדנים בנוסח התפילה שתאמר לפני קבלת טיפול רפואי. לדעת רב אחא השימוש ברפואה אינו האידאל, "לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו". לעומתו, אביי חלק עליו וסבר שיש רשות לרופא לרפאות (ברכות ס ע"א). בוויכוח בין רב אחא ואביי, פוסק הרא"ש "הנכנס" להקיז דם אומר, 'יהי רצון מלפניך ד' א-לוקינו שיהא עסק זה לי לרפואה", כלומר, אינו זקוק להתנצלות על שפנה לרופא, אך יחד עם הפעולה הטבעית עליו לבקש רחמי ד' /נראה, שהראשונים התלבטו בשתי בעיות, בעיית החולה הפונה לרופא במקום לבקש רחמי שמיים, ובעיית הרופא האם מותר לו לשנות מגזרת ד', שגזר על מחלת החולה.

את הקושי הלשוני בדברי השולחן ערוך מדוע תחילה נאמר "נתנה רשות", ואחר כך נאמר "ומצווה היא", יישב הט"ז באופן הבא: "…דרפואה  האמיתית היא על פי בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה…אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזה נתינת רשות של הקדוש ברוך הוא, וכיוון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו" (שם, סק"א). הט"ז מדגיש שכל עניין הרפואה בידי אדם הוא בדיעבד! וכן ה'יד אברהם' מסייג, "ובלבד שיהא ליבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו, ולא יכוון שהכל תלוי בסם פלוני ובאיש הרופא". כלומר, דרשת ר' ישמעאל באה לפתור את שתי הבעיות. מאחר שהתורה כתבה שהרפואה היא ע"י רופא מוכח שניתנה לו רשות לרפאות באופן טבעי, וממילא ניתנה גם לחולים רשות לדרוש ברופאים ולא להסתפק בבקשת רחמי שמים בלבד.

ההשתדלות הרפואית הפכה אבן יסוד, הימנעות מפנייה לרופא בנימוק דתי נפסלה. החיד"א כותב "וכמעט יש איסור בדבר אי משום יוהרא ואי משום לסמוך על ניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו" (ברכי יוסף, יו"ד של"ו, ב'). שני טעמים מונה החיד"א, הראשון– יוהרא שהיא על גבול האיסור, והשני, האיסור לסמוך על הנס. החזון איש באגרותיו כותב "וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות – למצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו… והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה. וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל להתבונן ולחשוב ולדעת" (ח"א, אגרת קל"ו).

רופא נקרא מי שלמד ויודע את המקצוע, וכן יש לו אישור ממשלתי להיות רופא ונחשב מומחה במקצועו באותו המקום (טור יו"ד של"ו). התכונות האידיאליות הנדרשות מרופא נזכרות בתפילת הרופא המיוחסת לרמב"ם "…תן בלבי אהבה לאומנותי ולבריותיך, ואל-תתן לאהבת הבצע ולשאיפת התהילה והכבוד להתערב בעבודתי… אמץ וחזק כחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לעשיר ולדל, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא, וכי אראה תמיד בחולה רק את האדם".

עצם הדו-שיח האמפטי שמתקיים בין רופא למטופל, השיחה והשתלשלות המקרה – מאלו ניתן ללמוד על הרקע ומקור הסימפטומים, ומידת הסבל וההפרעה שהם גורמים. חוויה זו מציידת במטען מחודש של תקווה ואמון בעתיד.

להשלמת הדיון בדבר התכונות הנדרשות מן הרופא צריכים אנו לברר למה ששנינו "טוב שברופאים לגיהנום". באופן פשטני נשמע יחס שלילי ביותר לרופא והם עומדים, לכאורה, בניגוד לקביעה לעיל בדבר הרשות שנתנה לרופא לרפאות. רש"י מסביר שאין המשנה מתייחסת לכל רופא אלא רק לרופא "–אינו ירא מן החולי ומאכלו במאכלים בריאים, ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא". בעל תפארת ישראל פירש: "מי שחושב עצמו לטוב שברופאים מעותד לגיהנם, דאינו מתייעץ עם חבריו ובקולמוסו מונח חיים או מוות".

לסיכום, נראה שאין מאמר זה סותר לרשות שניתנה לרופא לרפאות, אלא שיש בו משום הדגשת כובד האחריות המוטלת על הרופא. ר' יחזקאל אברמסקי, ביאר 'טוב שברופאים', אותם רופאים שאומרים רק "טוב" בגימטריא י"ז, שאינם מתפללים בשמונה עשרה ברכת 'רפאינו', שאין בוטחים בד' אלא כל ישעם על חכמתם ותבונתם, הוא "לגיהנם". החוזה מלובלין העיר שהרשות ניתה לרפא ולא לייאש, גם אם רופא עשוי לדעת מניסיונו שאנשים במצבים דומים בדרך כלל לא מחלימים, לא-לוקים פתרונים והוא המחליט לגבי החלמתו של כל אדם. אל ייאוש!

(משפטים תשפ"ב)