החידוש ב'לא תרצח'

לא תרצח. זה נראה כל כך הגיוני, ברור ומתבקש, עד שאנו עשויים לשאול – מדוע צריך בכלל לצוות על כך בעשרת הדברות? וכי היינו זקוקים לא-לוהים כדי לדעת שאסור לנו לרצוח בני אדם?

כאן, ייתכן שהמבנה של עשרת הדברות יכול להיות לנו לעזר. כפי שראינו ברשימה הקודמת, לא רק התוכן של עשרת הדברות הוא בעל משמעות, אלא גם המבנה שלהם. אם אמנם הם נכתבו בצורה של חמישה מול חמישה על שני לוחות, נמצא שאפשר לקרוא אותם באופן מאונך (מלמעלה למטה), כפי שאנו רגילים לקרוא, אבל גם באופן מאוזן (מימין לשמאל). אז, נקבל סדר קריאה שונה שלהם – הראשון עם השישי, השני עם השביעי, וכן הלאה.

בקריאה הזו, לכל דיבר מהצד השמאלי של הלוחות יש מקביל בצד הימיני. את הדיבר שבין האדם לחברו יש לקרוא ברצף לדיבר המקביל שבין האדם למקום. כך היחסים שבין אדם וא-לוהים ובין אדם לחבירו מתלכדים. העולם הרוחני של האדם מיתרגם אל היחסים החברתיים שלו. החוק החברתי מתאחד עם החוק הא-לוהי.

נשוב אם כן אל 'לא תרצח'. מה עובד בבסיס האיסור לרצוח? אפשר להסביר את האיסור בשני אופנים: האחד, תיאולוגי; והשני, מוסרי. מבחינה תיאולוגית אנו יכולים לומר שאם א-לוהים ברא את העולם הרי שאין לאף אחד בעלות על חיי האדם (באותה מידה כמו שאין לו בעלות על שום דבר אחר במציאות). לעומת זאת, מבחינה מוסרית אפשר להבין שהאיסור לרצוח מבוסס על כך שאין לאדם סמכות על אדם אחר, שכן הוא שווה לו. וכפרפרזה על דברי התלמוד: אין דמו של אדם אחד אדום יותר מדם של אדם אחר.

הרמב"ן מבין את האיסור בדרך הראשונה. הוא קורא את הדיבר 'לא תרצח' כהמשכם של הדברות הקודמים לו – שבת וכיבוד הורים, וטוען שהוא נובע מכך שאדם צריך להכיר שאין הוא הבעלים על העולם. זו קריאה אנכית של עשרת הדברות. אבל אני מבקש לקרוא את הדיבר בדרך השנייה, בצורה המאוזנת. את הדיבר 'לא תרצח' אני קורא כהמשך לדיבר הראשון: "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". השחרור של עם ישראל מבית עבדים הוא קריאה לחירות מוסרית, שבה אין אדם שליט על רעהו. ממילא אסור לו לרצוח אותו.

ומה ההבדל בין הקריאות? מה זה משנה האם האיסור הוא תיאולוגי או מוסרי? לדעתי יכול להיות לכך הבדל משמעותי בתפיסת האיסור ביחס אל ה'אני'. מה עונשו של אדם ההורג את עצמו? האם דינו (התיאורטי, שהרי הרג את עצמו) שווה לדינו של ההורג אדם אחר? בתפיסה התיאולוגית, לא אמור להיות הבדל בין המקרים. שכן אם א-לוהים ברא את כולם, לאף אחד אין בעלות על אף אחד, כולל האדם על עצמו. שונה מכך התפיסה המוסרית. בתפיסה הזו האיסור חל ביחס לאחר בלבד אבל לא ביחס האדם על עצמו. לכן לא יהיה זהה דינו של ההורג עצמו לדינו של ההורג את חברו. ואמנם, כך פסק להלכה הרמב"ם (הלכות רוצח ב, ב-ג), שהנוטל את נפשו חייב בדיני שמים בלבד. לדיון זה עשויה להיות השלכה גדולה על סוגיית מוות מתוך רחמים, לאנשים הסובלים מייסורים קשים.

אבל עניינו כאן איננו לדון דיני נפשות אלא להסביר את הרעיון שמאחורי הדיבר לא תרצח. מבחינת תוכנו, אכן אין בו חידוש. כל אדם מבין זאת. החידוש הטמון בו הוא הסיפור שהוא בא לספר. קריאה מאוזנת של הדיברות מלמדת שהוא בעיקרו בא לספר סיפור של חירות. איננו בעלים על נשמות בני אדם אחרים. אין מי שחייו "שווים יותר". הטמעת המסר הזה חיונית לבניית חברה גאולית, בת חורין, ואותו ביכולתנו ללמוד רק מתוך שתי הדברות יחד – אנכי ולא תרצח.

(תרומה תשפ"ב)