הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
אומרים שזה הדיבר הקשה ביותר. מילא לא לגנוב ולא לגרום נזק. אך, כיצד יכול אדם שלא לחמוד את מה שיש לרעהו? הרי תמיד הדשא של השכן ירוק יותר. הקנאה והחימוד שהם כמו טבע שני של האדם. ובכל זאת, עשרת הדברות חותמים בדיבר העשירי: "לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך".
פרשנים שונים התלבטו בשאלה זו. מפורסמת גישתו של האבן עזרא, המביא לצורך כך משל על אותו איש כפרי שראה את בת המלך. למרות יופייה ומעמדה אין הוא חומד אותה, שכן בתודעתו הוא יודע שהוא לא מסוגל להשיג אותה. כך, טוען האבן עזרא, צריך האדם להתייחס לכל דבר שאינו ברשותו. אם יפנים שא-לוהים אסר עליו לקחת את רכוש חברו הוא גם לא יחמוד את מה שיש לרעהו.
פירוש אחר קושר את הדיבר האחרון עם זה הראשון, באשר שניהם פונים אל לב האדם. אדם מלא אמונה, שלבו אחוז באהבת ה', ממילא לא יחמוד את אשר לרעהו. השאלה כמה ואיזה רכוש יש לשכן לא תעסיק אותו בכלל. ליבו יהיה מלא בעולם רוחני עשיר, ושאיפותיו יכוונו להשגת תורה ויראת שמים. רכוש של אחרים כלל לא יעניין אותו.
אני מבקש להציע הסבר אחר, הקשור, כדרכנו, בקריאת מאוזנת של עשרת הדברות. בקריאה זו, הדיבר העשירי מקביל לדיבר החמישי – 'לא תחמוד' נקרא כהמשך ישיר ל'כבד את אביך ואת אמך'. האם יש קשר בין הדברות? האם תלויים הם אחד בשני? אני סבור שכן. קיים קשר בין יחסו של האדם להוריו ובין יחסו של אדם לאשת חברו ולהבדיל לרכושו.
חימוד הרכוש של החבר איננו עניין קנייני בלבד. רכוש הוא תוצר של כישורים, המבטאים זהות מסוימת. האישיות של האדם היא שגורמת לו להשיג את מה שהוא משיג, ומה שהוא משיג מעצב בחזרה את האישיות שלו. הדבר כמובן נכון כשאנו מדברים, להבדיל, על אשתו של האדם. אשתו של האדם היא חלק מזהותו; היא כגופו במובן הקיומי של הביטוי. בחירת האישה איננה דבר שרירותי אלא היא נובעת מזהותו העמוקה ביותר של האדם. והחיים עם אישה מסוימת מעצבים באופן מיוחד ואינטימי את זהותו של האיש.
כאשר אדם חומד את אשר לרעהו – אשתו, אבל גם את רכושו – הוא לא רק חומד את מה שיש לו אלא במידה מסוימת הוא חומד גם את זהותו. הוא כמו רוצה להיכנס לנעליו שלו ולחיות חיים אחרים מאלו שיש לו עתה. במקרים קיצוניים, כאשר האדם חי חיים אומללים ורצופי סבל, הדבר עשוי להיות מוצדק. אבל ברוב מוחלט של הפעמים אין הדבר כך. אדם אינו אמור לבקש לעצמו זהות אחרת אלא לשמוח בזהותו שלו, על כל ההשלכות והמשמעויות שלה.
כאן נכנס לתמונה כיבוד ההורים. כיבוד ההורים אין משמעו רק לרחם עם ההורים ולספק את צרכיהם. בראש ובראשונה לכבד הורים משמעו להיות שלם עם הזהות שהאדם ירש מהם ולשמוח בה. עליו להבין שזה מי שהוא ואין הוא יכול לשנות זאת. כאשר אדם שלם בזהות שלו, ומחובר לשורשיו, אין הוא אמור לבקש לעצמו זהויות אחרות. וכשאדם אינו מבקש לעצמו זהויות אחרות הוא גם אינו חומד את מה שיש לרעהו. רכושו של החבר אינו צריך להיות שלו כי זה לא מי שהוא. לו יועדו חיים אחרים.
אני נזכר בעניין הזה כשאני שומע מדי פעם ילד אומר לחברו: 'הלוואי והיו לי הורים כמו שלך'. ואני רוצה להגיד לאותו ילד: אם היו לך הורים כמו של חברך, לא היית אתה. כך הוא הדין לכל מה שיש לאדם. עשרת הדברות קוראים לאדם להתחבר לזהותו הייחודית שלו. וכשהאדם שלם בזהות זו אין הוא חומד כלל עם החיים של חברו. אחרת הוא לא היה הוא.
(ויקרא תשפ"ב)
