הבעיה של הסלבריטאים שחוזרים בתשובה – חלקית

אדם לא יכול להתנהג בצורה שמעידה על דבר אחד, בעוד שאמונתו ודעותיו נמצאות במקום אחר

תמונתו של אחד הרבנים המפורסמים היתה תלויה בענק על קיר ביתה של אחת מכוכבות הטלוויזיה. אבל היא, ונאמר זאת בעדינות, היתה לבושה בצורה שאינה צנועה. כשהיא נשאלה כיצד היא מרשה לעצמה להתלבש בצורה הזו, כשעיניו של אותו רב מופנות אליה, היא אמרה: "אני יודעת שאני צריכה להתלבש יותר בצניעות, והלוואי והייתי מצליחה. אני לא במקום הזה".

אמירה זו של אותה כוכבת משקפת הלך-רוח תרבותי שגדל ומתפשט בקרב ציבור רחב. אנשים (וביניהם לא מעט סלבריטאים) "מתחזקים", מתחברים למסורת, למצוות, לתורה ובעיקר לרבנים, אבל ממשיכים לנהל אורח חיים המנוגד לחלוטין לכך. ביד אחת יניחו תפילין ובשנייה יקעקעו את גופם. יעשו לעצמם רב ויתקשרו אליו אבל לא יקפידו על כשרות או שבת.

המיוחד בתופעה זו שלא מדובר ב'חזרה בתשובה' קלאסית, שבה אותם אנשים מצויים בתהליך שבו הם מקבלים על עצמם יותר ויותר חיובים, עד שיום אחד הם יקיימו אורח חיים דתי. מדובר במציאות סטטית, באורח חיים שמתקבל כך מלכתחילה בלא כל רצון או שאיפה להשתנות. אותם אנשים מאמצים אמונות ודעות, שעליהן יגנו בחירוף נפש, אך ביודעין יחיו חיים שמנוגדים להן. ההסבר בדרך כלל יהיה שאמנם הם יודעים שהאמת היא אחרת, אבל הם לא נמצאים שם, במקום הזה.

יש בתופעה הזו קסם רב, וגם הרבה נקודות של אור. יש כאן שבירה של הדיכוטומיה הדתית הקלוקלת של "הכל או כלום". היא מאפשרת לאנשים ליהנות מהטוב שקיים במסורת מבלי שהדבר יאיים עליהם. אבל אני גם רואה כאן בעייתיות. אינני מצפה מכל אדם להצליח לממש באופן מלא את האמונות שלו. אבל לוותר על האפשרות הזו מלכתחילה? זאת תופעה תרבותית-רוחנית קלוקלת בעיניי.

הדיבר התשיעי של עשרת הדיברות מכניס אותנו אל עולם השקר והאמת: "לא תענה ברעך עד שקר". הדיבר אוסר עלינו לפגוע באחר באמצעות עדות שקר שנעיד עליו. הדיבר מתמקד במציאות של בית דין כי זהו המקום המובהק שבו השקר פוגע באחר. בחיי היומיום, ואנו מכירים זאת היטב, אי אפשר לומר תמיד את האמת. "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", אומרת הגמרא על כך. מפני השלום, צריך לעתים לשנות מן האמת. כל זה אינו מקובל כמובן בבית הדין.

כזכור, הצעתי בעבר קריאה מאוזנת של עשרת הדברות כדי להבין את הנרטיב שעומד מאחוריהם. כאן, קריאה מאוזנת מפגישה בין איסור "לא תענה" לדיבר העוסק בזכירת השבת ושמירתה. דומני שמפגש זה מעניק משמעות עמוקה ורחבה יותר לחיוב על השבת. הוא מלמד ששמירת השבת איננה רק כרוכה ברעיון של בריאת העולם אלא בכלל ביחסים שבין האמונה ובין המעשה. מי שזוכר את השבת, ומאמין בבריאת העולם, צריך להנכיח זאת במעשים. עליו להביא את "זכור את יום השבת" לקיום של "לא תעשה כל מלאכה". ומי שאינו עושה זאת כמו מעיד עדות שקר. אורח חייו אינו הולם את אמונותיו.

כאן אנו מתחברים לסוגייה התרבותית שבה פתחנו. הדיבר האוסר על עדות שקר איננו מסתיים בשערי בית הדין. הוא מהווה קריאה תרבותית כלפי האדם עם עצמו. יש לשאוף לחיים של אמת. לקשר אמונות למעשים, לחבר אורח חיים לדעות. הדיבר "לא תענה" שולל זיוף וצביעות. אדם לא יכול להתנהג בצורה שמעידה על דבר אחד, בעוד שאמונתו ודעותיו נמצאות במקום אחר. בכך הוא מעיד שקר על עצמו.

כמובן, אין הדברים מכוונים למי שנמצא בתהליכי השתנות אלא למי שמקבל אורח חיים שכזה מלכתחילה. אין צדיק בארץ אשר מעשיו מכוונים תמיד עם אמונותיו. אבל כולנו צריכים להיות שותפים יחד לשאיפה להשיג חיים שכאלה ולחתור אליהם. להאמין בדבר אחד, לומר דבר אחר ולהתנהג בצורה שונה לחלוטין, זהו אורח חיים קלוקל שיש לשוללו. מעתה אמור עשרת הדברות אינם רק מבקשים "לא תענה ברעך עד שקר" אלא גם "לא תענה בך, עצמך, עד שקר". אל תהיה עד השקר של חייך שלך.

(ופקודי תשפ"ב)