הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בספרו 'על ברכי אבות', כותב יורם טהרלב על חמישה יהודים ששינו את העולם: "נהגו לומר כי חמישה יהודים, שכל אחד הביא תורה חדשה משלו, שינו את פני העולם. ואלה החמישה: הראשון היה משה שאמר: 'הכל חוק'; השני היה ישו שאמר: 'הכול חסד'; השלישי היה מרקס שאמר: 'הכל כסף'; הרביעי היה פרויד שאמר: 'הכל מין'; החמישי היה איינשטיין שאמר: 'הכל יחסי'. והרי לנו מסכת אבות אחרת לגמרי, הפותחת בתורה למשה מסיני וחותמת בתורת היחסות".
האם אפשרי למצוא את היהודי שיחבר ביניהם? האם החלוקה הזו בכלל הגיונית ואנושית? האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה" (פרקי אבות ג', י"ז) נתפסת לעיתים כהנחת קיום של שני מרחבים נפרדים: דרך ארץ מזה, והתורה מזה. אולם, ייתכן שהחלוקה הזו מלאכותית, שכן התורה עצמה מגדירה את מהות דרך הארץ, ולא ניתן לקיים את התורה באמת ללא דרך ארץ. אז מה המשמעות של "דרך ארץ קדמה לתורה"? האם ההבחנה בין המוסר לחוקים, בין דרך ארץ לתורה, היא בכלל נכונה? לשם כך, נצא למסע הבוחן תפיסות שונות, ובמיוחד את התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.
היימנות (בגעז: ሃይማኖት) הוא כינוי לכלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, ההלכה והמחשבה, שהיו נהוגים אצל יהודי אתיופיה. המונח לקוח משפת געז ומזכיר את המילה הארמית "הימנותא", שפירושה אמונה. ההיימנות מתאפיינת באינטגרציה מלאה בין דרך ארץ לתורה. ביהדות אתיופיה אין הפרדה חדה בין עולם החומר לעולם הרוח; התורה נתפסת כאורח חיים שלם, המתמזג בטבעיות עם המסגרת הקהילתית, החברתית והאתית. אין שם את המתח שבין "האם אני עוסק ברוח או בגשמיות?". המציאות הדתית כוללת הכל: חיי העבודה, המשפחה, הקהילה והפולחן הדתי. גם ההבחנה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו כמעט שאינה קיימת – שתיהן נתפסות כמקשה אחת.
הרב פרופ' יהודה ברנדס היטיב לבטא זאת כאשר הוא אמר לי: "אין נבל ברשות התורה – או שאתה נבל, או שאתה ברשות התורה". כלומר, אם אדם פועל באופן לא מוסרי אך מצדיק את עצמו באמצעות ההלכה, הרי שהוא לא באמת "ברשות התורה", אלא משתמש בה ככיסוי להתנהגותו.
הפרדה בין עולם החומר לעולם הרוח עלולה להוביל לחיי צביעות ולנתק מהמציאות. על רקע זה נשאלת השאלה מאיפה צצה בכלל ההפרדה בין דרך ארץ לתורה? הרב ראובן טל יאסו סובר שייתכן שהדבר נובע מהשפעות פילוסופיות ורעיוניות שונות. כאשר היהדות התמודדה עם התרבות ההלניסטית ועם פילוסופיות מיסטיות ודואליסטיות, החלה לחלחל תפיסה המבחינה בין העולם החומרי, הנתפס כ"נחות", לבין העולם הרוחני, הנתפס כ"נשגב". חלוקה זו קיבלה חיזוק נוסף עם התפתחות המחשבה הקבלית, שבה עולם האצילות ועולם החומר נתפסים כנפרדים. אך במציאות המקראית וההלכתית הקדומה, לא הייתה הפרדה כזו. יהדות אתיופיה משמרת למעשה את התפיסה המקורית – שבה התורה ודרך הארץ אינן שני מרחבים נפרדים, אלא חלק מאותה מסגרת הוליסטית. פרופ' ישעיהו ליבוביץ מביא את דברי בעל קצות החושן, המתאר את היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה: "כי אלו היה הכול בכתב מיד ה' עלינו להשכיל, אנחנו כמו זר נחשבנו. כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה'? אבל תורה שבעל פה משלנו היא".
במילים אחרות, אין לראות בתורה מערכת חוקים מרוחקת או מנותקת מהחיים, אלא מסגרת שבה העולם הרוחני והחומרי חוברים יחד, יוצרים חברה מתוקנת ומובילים את האדם לחיים שלמים ושלווים שאינם מנותקים מהמציאות. לכן נראה לומר שכאשר חז"ל אומרים "דרך ארץ קדמה לתורה", אין הכוונה לומר שיש מערכת חוקים אחת של דרך ארץ ומערכת נפרדת של תורה. הכוונה היא שהתורה אינה יכולה להתקיים באמת ללא מוסר טבעי, התנהגות ראויה ויישובו של עולם. התורה נמסרה לבני אדם חיים, הפועלים בתוך מסגרת חברתית, כלכלית ותרבותית מסוימת. בלי דרך ארץ – כלומר, בלי יציבות חברתית, מידות טובות בסיסיות, יושרה ומוסר טבעי – התורה מאבדת את משמעותה ומסתכנת בכך שתהפוך לכלי של רשעות במקום של תיקון עולם.
המושג היימנות כפי שהוא נשתמר ביהדות אתיופיה המסורת המקראית מלמד אותנו שהתורה עצמה היא דרך ארץ. אין כאן שני מרחבים נפרדים, אלא מרחב אחד של חיים יהודיים שלמים, שבהם הרוח והחומר, המוסר וההלכה, משלימים זה את זה. זה לא רק בתוך עולם המושגים אלא גם בחיים עצמם: ההבנה שבני האדם שונים הם אחד מהשנייה, וכל אחד יש לו ייחודיות שאין באחר. השילוב, החיבור והקבלה אחד את השנייה הם שיוצרים עולם הרמוני ושלם – את עולם הקדושה.
