לשנות לשם שמים

אהרן מעגל פינות ועושה פשרות כדי להשקיט ולגשר בחילוקי דעות

בעולמנו הדתי שורר לא פעם מתח בין החובה לשמור על חוקי ההלכה ככתבם וכלשונם, לבין מצבים משתנים בהם נראה שיישום אותם חוקים יביא להחטאת מטרתם. מתח כזה משתקף באירוע שמתואר בפרשתנו מיד לאחר מותם של בני אהרן נדב ואביהו. כשמשה שם לב שאהרן ובניו לא אכלו את קרבן החטאת שהוקרב, הגיב בכעס: "וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר: מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ".

במבט ראשון נראה שמשה גילה בכעסו זה חוסר רגישות משווע כלפי אחיו הגדול וכלפי שני אחייניו, שזה עתה החלו לעבוד ככוהנים במשכן. אהרן ובניו ייחלו והתכוננו ליומם הגדול, והוא הפך באחת לאסונם גדול. אהרן נכנס למלאכת שמים, והשמים נפלו עליו. נדב ואביהו טרם הובאו לקבורה, ואהרן עודנו מוכה הלם ואלם מהאסון הנורא, שהיכה בו כברק, וקולו הרועם של משה מותח עליו ביקורת קוצפת.

אולם נראה שמשה לא קצף על אהרן ובניו מתוך חוסר רגישות, כי אם דווקא מתוך אכפתיות ודאגה גדולה כלפיהם. אחרי שראה משה כיצד טעות אחת שביצעו שני הבנים הגדולים נענתה בתגובה א-לוהית קשה, שעלתה להם בחייהם, הוא נחרד למחשבה שהנה שני הבנים הנותרים מבצעים אף הם טעות קריטית, שעלולה לגבות גם את חייהם. משה קוצף "עַל בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם", כאשר המילה "הַנּוֹתָרִ֖ם", וכתיבתה בכתיב חסר, רומזת: "נותרתם רק שניכם, ואם לא תמלאו אחרי הוראות עבודת הקורבנות בדיוק ובדקדוק, אף אתם תחסרו" (וראו גם: העמק דבר).

בעוד משה קוצף על שני הבנים הזדרז אביהם והזדעק: "הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם… וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה, וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם, הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י ה'?!" חז"ל הבינו שאהרן ענה למשה בטענה למדנית, ולדבריהם התנהל בין משה ואהרן ויכוח הלכתי מורכב בשאלה האם כהן גדול אונן, צריך לאכול חטאת או עליו להימנע מכך (זבחים קא, א). לפי המדרש "דרש אהרן קל וחומר למשה" (ויק"ר יג), ובכך שכנע אותו.

אולם דומני שרוב קוראי הפרשה מבינים את דברי אהרן כתגובה אינטואיטיבית שבוקעת מעמקי לבו: "כיצד אוכל לסעוד את לבי בבשר הקורבן, כשאני שקוע בכאבי ובאבלי, ועמוד ענן של שכול ויגון מרחף מעלי?!" אהרן מדבר אל משה "בלשון עז", ובדברים קשים (חז"ל בתו"כ), וייתכן שהמילה: "הַנּוֹתָרִ֖ם", נשמעה באזניו "כדיבור הדומה לקללה" (אור החיים).

תגובת משה מתוארת במילים: "וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו". הוא הקשיב לדברי אחיו וראה את הדברים בעיניים טובות, חומלות ומוחלות. לפי הבנה זו הדיון בין משה ואהרן משקף מתח בין משה רבנו, איש ההלכה המובהק, שאומר: "ייקוב הדין את ההר", ולא נותן מקום לרגש או להיגיון האנושי הטבעי לקבוע עובדות בשטח, לבין אהרן, הצדיק החסידי, שבצמתי הכרעה מיוחדים לא בוחן כל מעשה רק בראי ההלכה היבשה, אלא מתייחס למצב האדם באותה עת ולהשלכות המעשים. זהו אהרן ששיתף פעולה קודם לכן עם המבקשים לעשות להם אלוהים, וזרם עם העם במעשה העגל. זהו אהרן של אהבת הבריות, שמשנה בדיבורו כדי להביא שלום בין הבריות, ומעגל פינות ועושה פשרות כדי להשקיט ולגשר בחילוקי דעות.

גם אם נקרא את דו השיח שבין משה ואהרן כדיון הלכתי, הוא משקף פער בין שתי גישות לגבי השאלה בה פתחנו, ומספק קריאת כיוון אפשרית. אנו רואים כיצד במשא ומתן ההלכתי טיעוניו של משה מתבססים על ההלכה הידועה והמסורה, בעוד אהרן מחדש שכאשר נוצר מצב חדש ושונה, יש לעיין בהלכה ולהסיק מסקנה חדשה, רלבנטית ומתאימה, ודבריו מתקבלים.

חשוב להדגיש כי השאלה שמנחה את אהרן היא "הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י ה'". הוא לא מחפש לשנות את ההלכה בהתאם למאווייו וסיפוק צרכיו, אלא חותר לקיים את רצון הבורא. השיקול שמנחה אותו הוא שיקול דתי: כיצד נכון לנהוג באכילת קרבן בעיצומה של אנינות? מתוך כך הוא מוצא פתרון הלכתי אמתי. יש צורך בגדלות נפש ובכוונות טהורות לשם שמים, כדי שאפשר יהיה באמת להגיע למסקנות מחודשות במצבים מתחדשים, בדרך שתוסיף קידוש השם, ובכך אהרן צריך לשמש דגם להשראה למנהיגות הרוחנית.

(שמיני תשפ"ב)