הרצף היהודי שלנו

 

 

כל המטיל דופי על רצף הקיום היהודי באתיופיה הרי הוא מטיל ספק ודופי על רצף הקיום היהודי שלו

הרב יהודה עמיטל זצ"ל נהג לספר על אדמו"ר שהלך לעולמו ובנו הצעיר ישב על כסאו. בוקר אחד קמו החסידים וגילו, להפתעתם, שהאדמו"ר הצעיר עושה ההיפך ממה שאביו נהג לעשות. שאלו החסידים לפשר השינוי, והוא ענה שהוא דווקא עושה בדיוק את מה שאביו עשה; "אבי עשה ההפך מאביו, ואני ממשיך אותו בנאמנות".

ישנה טענה שאני שומע אותה שוב ושוב על ידי חוקרים ורבנים מבני ובנות ביתא ישראל ומחוצה לה, שהיהדות והמצוות שיהודי אתיופיה מקיימים אינן עדות לכך שהם יהודים. כלומר, אין קשר בין אורח החיים הדתי של יהודי אתיופיה שמשקף, במידה רבה, את אורח החיים המקראי, טרום  תלמודי, לבין שאלת הרצף של קיום יהודים באתיופיה. זאת אומרת – זה לא מוכיח כלום. שכן, ייתכן שהתנ"ך הגיע לידיהם בתקופה מאוחרת ומאז הם החלו לאמץ אורח חיים דתי המבוסס על התנ"ך. לכאורה לפי זה נוכל לטעון גם שהמסורת הרבנית כפי שהיא נוהגת היום היא איננה המשך ישיר של התורה שניתנה בסיני, אלא יצירה טקסטואלית חדשה שנוצרה לאחר חורבן בית המקדש, ולמעשה, אורח החיים הדתי הרבני איננו מוכיח כלום לרצף של העברת המסורת בצורה אותנטית.

פרופסור מיכאל קורינאלדי ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה, כתב בספרו "מיהו יהודי: ביתא ישראל: מגלות אתיופיה לשיבת ציון" כי לולי "חזקת הכשרות" אף יהודי לא יכול להוכיח רצף של הקיום היהודי. בעבר לא היו מסמכים, אלא עדות בעל פה. ההנחה היא שכל יהודי נאמן לומר 'אני יהודי', גם כאשר התרחש מעשה מסוים לפנינו המערער לכאורה את אמינותו, עלינו לדון אותו לכף זכות ולהניח שהוא דובר אמת. פרופ' קורינאלדי נהג לטעון "לא צבע וגזע הם היסוד ליהדות", ונהג לומר בשם פרופסור אפרים יצחק ש"אתיופיה (כוש) מופיעה בתנ"ך לפחות עשרים פעם ופולניה אפילו פעם אחת לא". אז כיצד אפשר להניח הנחה המערערת את הרצף של הקיום היהודי באתיופיה. האם זה לא 'כל הפוסל במומו פוסל'?

בתנ"ך (נחמיה ח) מופיע שבני ישראל לא קיימו את מצוות הסוכות מאז יהושע בן נון ועד ימי עזרא ונחמיה, במשך כמעט אלף שנה. חז"ל ניסו לתת הסברים לכך. אבל באמת, אף אחד לא יודע מה היה שם. ואולם, היו גם הלכות שנשתכחו וחזרו, חזרו ונשתכחו. האירוע שבו על פי האגדה מוּנָה הלל לנשיא הסנהדרין בירושלים היה כרוך ביכולתו לתת מענה להתלבטות הלכתית בעניין שחיטת קורבן פסח בערב שבת. הסיפור מופיע בתלמוד הבבלי (בבלי, פסחים סו ע"א), וכן גם בתלמוד הירושלמי (ירושלמי, פסחים ו, לג, טור א). שני הסיפורים בשני התלמודים, דומים, בשניהם מתוארים הפרמטרים לקביעה אם אדם מתאים להנהגה דתית, ושניהם מלמדים על סולם הערכים והאמונות של הקבוצה. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק אילן יוחסין למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי נבחנת יצירתיות למדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא. בני בתירא, שכנראה היו המנהיגים באותו הזמן, שואלים את הלל שאלה. לשאלה זו שתי גרסאות: בבבלי נאמר "אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", וגרסת הירושלמי היא: "אמרו לו שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת או לאו?". לדברי אריאל פיקאר: "ההבדל הדק בין השאלה: 'האם אתה יודע?' לבין השאלה 'האם שמעת?' […] גרסת הבבלי רואה ביכולת הדרשנית האנושית של החכם את מקור כוחו ועוצמתו. השליטה בכלי המדרש והיכולת לפתור בעזרת כלים אלו בעיה הלכתית היא זו המעניקה לו סמכות. לעומת זאת, על פי הירושלמי עיקר כוחו של החכם הוא בהיותו נושא אותנטי של מסורת קדומה – כלומר, בכך ש"שמע" ממישהו שהיה לפניו". לכן, הקביעה שחידושיו של רבי עקיבא הם הלכה למשה מסיני והטענה הידועה שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים פרדוקסלית, ועמדות שונות הוצגו במשך הדורות בסוגיות אלו.

לטענתי, כל ניסיון לפשט את הפרדוקס על ידי שלילת אחד משני רכיביו יש בו משום זיוף המציאות – הפתרון אינו נעוץ בבחירה באחת משתי האפשרויות אלא בקבלת שתיהן גם יחד מתוך הבנה שבמציאות יש סתירות ומנקודת מבטנו אי אפשר להסביר כל דבר. יש לא מעט חורים שחורים בהיסטוריה היהודית שאין אנו יודעים מה באמת התרחש בהם – לא ידוע מה הייתה המסורת בדור מסוים, מה חידשו בו ומה שימרו. וזה נכון לכולם. כל המטיל דופי על רצף הקיום היהודי באתיופיה הרי הוא מטיל ספק ודופי על רצף הקיום היהודי שלו. בבחינת כל הפוסל במומו פוסל.

בכל שנה אני שומע את הוורט שפסח הוא הזדמנות להוציא את החמץ שבתוכנו, ניקוי הפנימי מהפחד, מהמחשבות שתוקעות אותנו, את החמיצות ומה שאנו מחמיצים. כולל בחורים ובסדקים שבתודעתנו.  כן יהי רצון.

(מצורע תשפ"ב)