מנהיגות אמיתית שמעל לפני השטח ומתחתיו

מנהיג הוא זה שמרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו גם על גורלם של אחרים

פעמים רבות נתבקשתי להרצות בפני צוערי קורס קצינים על "מנהיגות לאור מקורות היהדות". את הרצאתי הייתי נוהג לפתוח בשאלה: האם יכול להיות מנהיג מי שאין לו מונהגים, ואין לו תפקיד רשמי של הנהגה כלשהי? בשאלה זו ביקשתי לאתגר את החשיבה המקובלת הרואה ב'מנהיגות' תחום של שליטה באנשים ומערכות והובלתם. אולם במהלך ההרצאה למדנו שעפ"י מקורותינו "מנהיגות" היא בראש ובראשונה מידה ותכונה בנפשו של היחיד. מנהיגות אמיתית אינה מונעת מיצר השררה והכח, אלא מהרגישות והאכפתיות של האדם למתרחש סביבו, לגורלם של אחרים, כאילו היה זה גורלו האישי. להתמודד עם הבעיות והקשיים ולפעול כדי לשנות את המצב. תכונת הנפש הזו מניעה אותו לקחת אחריות גם על זולתו, ולהירתם למשימות ציבוריות.

בדרך כלל אדם קרוב אל עצמו, ומרגיש אחריות ואכפתיות על חייו, גורלו ועל גורל חיי המעגל הקרוב אליו. המנהיג הוא זה שמרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו גם על גורלם של אחרים. "כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי, וכו'". (אורות הקודש ח"ג עמ' קנ"ה, עי' בספרנו 'בראש המחנה' – מנהיגות ציבורית וצבאית במקורות היהדות', עמ' 72). זאת הגישה שמבטיחה פיתוח מנהיגות אמיתית, מתוך תחושת אחריות וענווה ולא מתוך התנשאות ויצר שררה!

אם נתעמק, נבחין שזוהי אותה תכונת נפש שמניעה אנשים להתנדב ולעשות חסד עם זולתם, גם על חשבון עצמם, וגם אם הם לא נושאים בתפקיד ציבורי כלשהו או באחריות רשמית. היא סוג של 'מנהיגות' שמתחת לפני השטח. התורה מחנכת את האדם לכך. מצוות רבות בתורה מחזקות את תכונת הנפש הזו, ובכללם גם מצוות השמיטה והיובל שבפרשתנו: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ וגו'. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ וגו'". ובפרשת משפטים: "וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה וגו'" (שמות כ"ג י"א). אחד היעדים של שנת השמיטה הוא "ערבות ההדדית" וסיוע לנזקקים. "ואמנם כל ה'מצוות' אשר ספרנום ב'הלכות שמיטה ויובל', מהם – לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם" (מורה נבוכים ח"ג לט). הפקעת הבעלות על השדות מאפשרת לנזקקים להתפרנס כמו בעלי הקרקעות עצמם. מצוות השמיטה מעוררת את היהודי לאכפתיות לגורלם של הנזקקים, ולפרנסתם.

בל"ג בעומר אנו מציינים את הפסקת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ("שיחות הרצי"ה" ל"ג בעומר" תשל"ג) לימדנו שהם היו בני ישיבות שבשל הצורך לצאת להילחם ברומאים ובגזרותיהם, לקחו אחריות, הפסיקו מלימודים והתגייסו לצבאו של בר-כוכבא ובגבורה עילאית מסרו את נפשם במלחמה.

ביום זה אנו גם מעלים על נס את פועלו של רבי עקיבא כגדול התנאים, ופטירת תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. רבי עקיבא היה המנהיג הרוחני הגלוי של המרד, שותף לבר כוכבא: "ומ"ש הרמב"ם 'דר' עקיבא נושא כליו' (מלכים י"א ג'), היינו שהיה תומך ידו בכל עוז, וכו'. ומפני דר"ע היה הגדול שבדור והחזיק בימינו הוי כנושא כליו". (המהר"ץ חיות "אמרי בינה" סי' ו' בהגהה).

לא בכדי הוא זה שהדגיש את הערבות ההדדית של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה (ספרא קדושים ד יב). למרות הגזירה שאוסרת להמשיך את לימוד התורה, הוא לוקח אחריות על מצבו הרוחני של עם ישראל וממשיך בגבורה ללמד תורה ברבים. גם הוא שילם על כך בחייו. רבי עקיבא וחבריו הותירו לנו את המורשת של מסירות הנפש על התורה, ואת האחריות והאכפתיות על גורלו של עם ישראל, ומורשת הגבורה והמנהיגות שמעל ומתחת לפני השטח.

(בהר תשפ"ב)