משפחת מירון: שנה לאחר האסון, המשפחות מתגעגעות

חוזרים לזירה: שנה לאחר אסון מירון, שגבה את חייהם של 45 גברים וילדים, המשפחות מתגעגעות, ודורשות – שמישהו ייקח כבר אחריות. שני צעירים שנהרגו במסדרון הצר הם ידידיה פוגל ויהונתן חברוני, ז"ל. הוריהם משתפים את 'שבתון' בשנה שחלפה

"שמעו קלא: עולו ואתו, ואתכנשו להילולא דרבי שמעון". מה שהתחיל כהילולה מלאת שמחה וקדושה בקברו של רבי שמעון בר יוחאי שבמירון, לאחר ציפייה ארוכה משום שבשנה שלפני כן האירוע נחוג בצמצום עקב הגבלות בקורונה – נגמר באסון האזרחי החמור ביותר בתולדות המדינה עם 45 הרוגים, בתוכם ילדים, וכ-150 פצועים.

שנה לאחר האסון הנורא, משפחות הנספים מקוות שהפעם – זה ייגמר אחרת.

בין 45 ההרוגים זכרונם לברכה, נמצאים יהונתן (יוסף) חברוני וידידיה פוגל ז"ל. אלו שני צעירים מלאי חדוות תורה ועדינות נפש, שחייהם של משפחותיהם התהפכו בלילה ארוך וחסר ודאות אחד.

'סעו לאבו כביר'

זו הייתה בסך הכל הפעם הראשונה או השניה שיהונתן נסע להילולה במירון. בית המדרש הקהילתי בגבעת שמואל, שם הוא למד, ארגן אוטובוס לאברכים, חלקם באו עם ילדיהם הגדולים. הוא לא הרגיש טוב באותו יום, אבל ברגע האחרון החליט להצטרף לחבריו.

אמו, סיגלית חברוני, מחנכת כיתה ה' מדימונה, בכלל לא ידעה שהוא נמצא במירון ולא שמעה על האסון שם. מאוחר בלילה היא חזרה מהמדורה של כיתתה, וכשהיא ובעלה, הרב ירון, פנו לישון לפנות בוקר, הם קיבלו שיחת טלפון מוזרה, בה נאמרו המילים 'חברוני, מירון'.

סיגלית: "לא הצלחנו להבין במה מדובר. קיבלנו אחר כך הודעה מהמספר של יהונתן: 'אבא, תתקשר אליי דחוף. זה לא יאיר'. זה היה מוזר. ובמקביל, קיבלתי הודעה ממישהי שביקשה להתפלל לרפואת פצועי מירון. ניסינו להתקשר ליהונתן ולמספר שהתקשר אלינו, ולא ענו לנו. ניסינו להתקשר לתניה, אשתו של יהונתן, וגם היא לא ענתה".

בשלב מסוים הם הצליחו להשיג את מי שהתקשר אליהם, שסיפר שהוא במירון וחשב שקוראים ליהונתן יאיר. הוא סיפר שהוא שלח את ההודעה מהפלאפון של חברוני, והוסיף: "קרה פה דבר נורא, הפלאפון עף תוך כדי מה שקרה, תחפשו אותו". בדיעבד, הסתבר שאותו בחור הוציא את הפלאפון מהכיס של יהונתן ויצר קשר עם הוריו, לאחר שהבין שהוא כבר אינו בין החיים.

כשסיגלית וירון הדליקו את המחשב הם קלטו את גודל האירוע, הפנימו שקרה משהו ליהונתן וכשהצליחו ליצור קשר לבסוף עם תניה הבינו שגם היא לא שמעה ממנו ושהוא אכן נסע למירון. מכאן, החלו במסע של חיפושים אחריו.

מכיוון שהם גרים בדימונה, הם ניהלו את החיפוש מרחוק. הם התקשרו לכל בתי החולים ונתנו את התיאור של יהונתן, אך הוא לא היה ברשימת הפצועים.

מסתבר, שיהונתן היה בין הראשונים שפונו מזירת האסון, ובחמישה ל-2 בלילה כבר נקבע מותו בבית החולים זיו. בשעה 7 בבוקר, התקשרו לסיגלית מבית החולים. העובדת הסוציאלית אמרה שיש אצלם פצוע שעונה על התיאור של יהונתן, וביקשו שהיא תשלח תמונה שלו והם יחזרו אליה. "שלחתי תמונה ואף אחד לא חזר אלי", סיגלית מספרת. "נדנדתי להם והם לא היו מוכנים לענות לי. בשלב מסוים מישהו אמר לנו לא להתקשר יותר, וביקש שנשלח אליו מישהו מהמשפחה. התעקשתי שיגידו לי באופן ברור מה קורה כי אנחנו גרים בדימונה, שנדע אם לנסוע, אבל רק אמרו לי שהוא פצוע קשה, מורדם ומונשם".

לאחר שבית החולים לא הסכים להכניס קרובים של המשפחה שגרים בצפון, מכיוון שהם לא מהמשפחה הקרובה ויהונתן הרוג, סיגלית וירון מחליטים לשלוח לבית החולים את בנם שגר בחריש. לאחר נסיעה ארוכה, גם הוא לא מקבל תשובות מבית החולים, אך בשלב מסוים, לאחר שהתעקש, מורים לו לנסוע לאבו כביר.

"ככה הוא בעצם מבין שאח שלו נהרג", סיגלית אומרת בכאב. "הוא מתקשר ואומר לי – 'אמא, נהיה חזקים, תתקדמו למרכז'. מסביב כולם מתחילים להבין, אבל אף אחד לא נתן לי תשובות. רק אחרי שדרשתי לדעת, הבן שלי אמר לי- 'אמא, אמרו לי ללכת לאבו כביר', ועניתי: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך", והמשפט הבא היה – 'הוא ייקבר היום'".

למרות שבחמישה ל-2 קבעו את המוות של יהונתן, בתוך כל הכאוס – רק ב-13:00 בצהריי יום שישי המשפחה השיגה את הבשורה המרה, ובעצמה. השחרור מאבו כביר לקח זמן רב, עקב הכמות הבלתי נתפסת של ההרוגים, אך הם החליטו – הלוויה תהיה היום.

'התורה שימחה אותו'

יהונתן היה בן 27 במותו, והותיר אחריו אישה, תניה, ו-3 בנות, כשהגדולה חגגה ממש עכשיו יום הולדת 7.

הוא בכלל היה אמור להכיר את התאומה שלה, אבל עד שהוא התפנה לשידוך היא כבר הייתה נשואה, והציעו לו את תניה. הם נישאו כשיהונתן היה בן 20, והקימו בית של תורה.

"הוא התייחס לחתונה כמעמד מאוד גדול, כבניין ירושלים. הכל היה שם בכזו קדושה, החופה הייתה ממש כמו מעמד הר סיני. ציפור לא צייצה, וביום החתונה הוא התעקש ללמוד בבית המדרש, והתפשרנו על חצי יום…", אמו נזכרת.

היו לו שאיפות לעתיד?

"השאיפה שלו כל הזמן הייתה – איך אני מתקדם בלימוד התורה ובהתקרבות לקב"ה? הוא כל כך שמח במתיקות התורה שזה היה מדהים", סיגלית משיבה. "זה פשוט שימח אותו ללמוד תורה. אם הוא רצה לנוח, הוא היה פותח ספר על גדולי הדור כדי ללמוד את מידותיהם וללכת בדרכם. זו הייתה המנוחה שלו. אבל, יחד עם התשוקה שלו לתורה, הוא ממש לא נשאר רק ב-ד' אמותיה. הפנים שלו היו תמיד כלפי חוץ, כלפי הקהילה, ברצון לחבר את האנשים".

למרות שהלוויה התקיימה ביום שישי בשעה 17:00, בהתראה מאוד קצרה, הגיעו מעל ל-1000 איש ללוות את יהונתן בדרכו האחרונה.

"לא הבנו מאיפה מגיעים כל האנשים האלה", סיגלית מספרת, "ובשבעה הבנו שכל אחד הרגיש שיהונתן הוא החבר הכי טוב שלו. הוא נתן לכל אחד את התחושה שהוא כאן בשבילו. הוא האיר פנים לכל אחד, וכל הזמן חיפש מה האחר צריך, איפה הוא יכול לעשות יותר טוב ואיפה צריך להוסיף. הוא נגע בכל כך הרבה לבבות".

רק לאחר מותו הוריו של יהונתן גילו שהוא שלט במאות דפי גמרא בעל פה. "הוא היה רשום למיזם חרדי בשם 'ושיננתם', שבו מדרבנים את הבחורים לחזור על מסכתות שכבר נלמדו ולזכור אותן בעל פה, ונסע להיבחן, וזה היה בנפשו", סיגלית גאה. "אף פעם לא ידענו על זה, זה פשוט היה טבעי מבחינתו שאדם צריך להחזיק את תלמודו בידו".

יהונתן הדביק את חבריו מבית המדרש בגבעת שמואל בלהט, וגם הם הצטרפו לשינון. הוא אף פיתח תוכנת מחשב שתעזור בלימוד הזה, ואחרי שהוא נהרג, החברים מבית מדרשו השיקו את מיזם חיי עולם (ר"ת חברוני יהונתן יוסף), מיזם חזרות בגמרא למגזר הדתי, לעילוי נשמתו, זאת בנוסף ללימודים ומיזמים נוספים שנעשים לעילוי נשמתו.

עמוק ושמח

ידידיה פוגל ז"ל היה בן הזקונים של הרב ישעיהו פוגל. הוא גידל שישה ילדים, יחד עם רחל ז"ל, שנפטרה לאחר שחלתה בסרטן הלבלב, כשידידיה היה בן 18. היום הוא קבור ליד אמו.

ידידיה גדל בקרית משה שבירושלים, והיה תלמיד ישיבת ההסדר ברמת גן. "שם הוא מצא את מקומו", אומר אביו. "הוא ידע לעשות את זה בעדינות נפשו. הוא מצא את דרכו ועלה ופרח. היה לו קשר מאוד טוב עם האחים והאחיות שלו וגם עם הגיסים והגיסות. כולם ממש פינקו אותו. והוא מצידו היה דוד של כמות אחיינים לא קטנה והוא ידע איך להתחבר אליהם. היה לו קסם להרגיע אותם בפשטות כזאת, שאני לא הצלחתי לעשות".

ידידיה היה בן 22 וחצי במותו. לאחר מותו, משפחתו הייתה צמאה לשמוע על ידידה שהם פחות הכירו, כי "בבית הוא היה הילד הקטן ובחוץ הוא כבר היה גדול…", כפי שאומר ישעיהו.

מלבד החברים מישיבת ההסדר ברמת גן שסיפרו עליו למשפחתו ותיארו בחור עם קסם רב, הייתה מישהי, שיצאה עם ידידיה למספר פגישות שכמעט והבשילו לכדי קשר רציני. אבל ישעיהו מתאר את זה יותר טוב ממני:

"ידידיה רצה להתחתן והוא יצא כבר לפגישות. הוא אמר לי – 'אבא, יש בנות שיש להן עולם רוחני עמוק, אבל הן לא דוסיות. ויש את ההפך'. אבל הוא חיפש גם וגם. ממש לפני ל"ג בעומר הוא יצא עם מישהי כנראה מאוד טובה ומוכשרת, וזה היה יותר מאשר כמה פגישות בודדות. שמתי לב שכנראה יש לידידיה משהו רציני, ובהמשך הוא בעצמו יידע אותי, ואחר כך זה נפסק. אחרי האסון הסתקרנתי נורא, ורציתי לדבר איתה, אז פניתי אליה והיא חזרה אלי. רציתי מאוד לשמוע על צד שאני לא מכיר בו. היא סיפרה לי על ידידה ואמרה לי שזו פעם ראשונה שהיא יצאה עם מישהו שהוא גם עמוק וגם שמח.

"זה אכן משהו שמאוד אפיין את ידידיה", ישעיהו ממשיך. "היה לו היקף ידיעות עצום בכל מיני נושאים של חסידות וקבלה, ומצד שני הוא היה שמח, עם החיוך הזה ועם הריקוד שלו".

 

"אחרי האסון הסתקרנתי נורא, ורציתי לדבר עם מי שידידיה יצא איתה בעבר, לשמוע על צד שאני לא מכיר בו. היא אמרה לי שזו פעם ראשונה שהיא יצאה עם מישהו שהוא גם עמוק וגם שמח"

 

היחיד שנשאר במירון

במשפחת פוגל נוהגים כבר שנים לנסוע להילולה במירון. לפני 3 שנים, שנה לפני פרוץ הקורונה, ישעיהו נסע להילולה עם ידידיה ועם בן נוסף, והם נהנו מהתרוממות הרוח. להילולה הקודמת, ישעיהו לא יכל להצטרף, אבל ידידיה ואחיו פתחיה, נסעו כבכל שנה.

ידידיה נסע ונפגש עם חבריו בהכנסת האורחים במירון. "הייתה להם התלבטות לאן ללכת, וידידיה החליט שהולכים לתולדות אהרון וכולם שמעו בקולו, במירון הוא הבין טוב מאוד… הוא היחיד מישיבת רמת גן שנשאר במירון", ישעיהו אומר בכאב.

מי שהתקשר לישעיהו לפנות בוקר וסיפר שהיה אסון במירון ולא מוצאים את ידידיה, היה פתחיה, בנו שנכח במקום. המשפחה מיד התגייסה לנסות ולברר היכן ידידה. הם התקשרו לבתי חולים, לקרובים, למי לא. ישעיהו אפילו התקשר למוכר שממנו ידידיה רכש פלאפון בבוקר של אותו יום נורא, כדי לנסות לאתר את המכשיר, אבל מכיוון שזה לא היה טלפון חכם, הדבר היה בלתי אפשרי.

בבוקר, לאחר שהבירורים לא נשאו פרי, הם החליטו לנסוע לאבו כביר, מחזיקים בתקווה שאולי הם רק באים לשלול את הכיוון הנורא הזה. בשעה 12:00 בצהריי יום שישי, הם הגיעו לשם, ובסביבות 14:00 המשטרה הסבירה שמבחינתה ידידיה אינו בין החיים. הם נאלצו להמתין עד אחרי 18:00 כדי לזהות את גופתו ולחתום על הטפסים, ובמוצאי שבת, ידידיה הובא לקבורות ליד אמו, בהר המנוחות בירושלים.

ביום הולדתו של ידידיה המשפחה הנציחה את זכרו עם מיזם 'תניחו רגע', בו באותו היום כולם מזומנים להפסיק את כל עיסוקיהם ולהניח תפילין לזכרו. המיזם תפס תאוצה וצבר שיתופים רבים ברשת, ואף הד תקשורתי, וסחף אחריו גם ידוענים וח"כים רבים, והמשפחה מקווה שכך יהיה גם בשנה הבאה.

איך עוברים הימים מאז?

ישעיהו: "קודם כל מתגעגעים, מאוד. הצטרפנו למשפחה שלא רצינו להצטרף אליה, משפחת מירון. זו משפחה גדולה מכל מיני גוונים של עם ישראל, והלבבות של כולנו מחוברים.

"הסיפור של ל"ג בעומר הוא ארבעה סיפורים ביחד. יש את הסיפור שלי עם ידידיה, עם הילד הקטן שלי. זה סיפור של ילד. הסיפור השני הוא הסיפור של משפחת מירון; 43 משפחות, ביניהן שתי משפחות שאיבדו שני ילדים. ולאחר מכן, יש את הסיפור של מירון תשפ"א, של האסון, והצורך בלהפיק לקחים ולהבין איך מתקנים את המדינה ואיך צופים אסונות מראש ונזהרים בהתאם. והסיפור האחרון הוא הסיפור של מירון. הרוח המיוחדת של מירון, עם אלפי אנשים שמגיעים ביום רגיל ומאות אלפים שרוצים להגיע לשם בל"ג בעומר. צריך לחשוב כיצד בונים את הרוח של מירון בבטחה, בצורה מסודרת וטובה".

אין כעס. רק אכזבה

"עברה עלינו שנה לא פשוטה, במילים עדינות", סיגלית משתפת. "זו שנה שאתה פשוט לומד בה להיות אדם אחר, וגם האנשים בסביבה שלך הופכים להיות אנשים אחרים כי כל אחד חווה את האובדן בצורה שונה. יש טריגרים בכל מקום והמון נקודות במעגל השנה שאתה צריך ללמוד להתנהל מולו.

"ככל שאתה מתרחק יותר מהארוע מצד אחד אתה מגיע לאיזה שהוא סוג של השלמה, ומצד שני אתה מבין יותר את גודל האסון, אתה רואה את כל המורכבות מסביב, רואה כמה מעגלים כואבים יש על כל בן אדם אחד שהלך, בכמה אנשים זה נוגע".

יש בך כעס?

"לא", היא משיבה. "אין בי טיפה של כעס, כי באמת אנחנו מאמינים באהבה גדולה בידיעה שכל מה שה' עושה זה לטובה. מה שכן יש לי, זו אכזבה. אכזבה מהגורמים הממשלתיים ומכל האנשים שידם שותפה לזה ואף אחד לא מודה שהוא חטא, למעט שמעון לביא, מפקד מחוז צפון של משטרת ישראל  שכבר באותו ערב אמר שהוא לוקח אחריות, אבל גם הוא לא התפטר. כולם ממשיכים כרגיל וישנים טוב בלילה, למרות שיש כל כך הרבה אנשים שלא ישנים בלילה מאז. עולם כמנהגו נוהג. אני לא מצליחה להבין את ההתנהלות בנושא הזה".

 

 

 

 

"אין בי טיפה של כעס, כי אנחנו מאמינים באהבה גדולה בידיעה שכל מה שה' עושה זה לטובה. מה שכן יש לי, זו אכזבה מכל מי שידם שותפה לזה ולא מודים שהם חטאו"

משפחות ההרוגים מעריכים את התנהלותה של השופטת מרים נאור ז"ל, נשיאת בית המשפט העליון שעמדה בראש ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, ומתארים שהיא העמיקה ושלטה בנושא.

"היו כאלה שלא ששו לועדת חקירה כי בית המשפט העליון והחרדים, וגם הדתיים הלאומיים, לא בדיוק ידידים, ולא באשמת החרדים", ישעיהו אומר. "אבל, מרים נאור ז"ל יצרה ועדה מצוינת. כשכל מיני קציני משטרה טענו שזה היה אירוע דתי ספונטני, היא מיד קטעה אותם – 'על מה אתם מדברים? אתם מתכוננים להילולה שנה מראש'. וגם, כשנציגי משרד האוצר טענו שלא מעבירים פיצויים למשפחות בגלל שממתינים למסקנות הועדה, נאור הבהירה מיד שאין קשר בין הדברים.

"פתאום הפכו את מירון למקום אקסטריטוריאלי וכל מיני אנשים מורידים מעליהם אחריות או גם אם הם אומרים שהם אחראים – הם לא מתפטרים ואפילו לא חושבים על זה בכלל – זה לא נורמלי. זו לא מדינה מתוקנת", הוא מוסיף.

סיגלית שנכחה בוועדה, זועמת: "את רואה מנחקר לנחקר איך הדברים היו גם בידיים שלו, ואף אחד לא מתפטר. הייתה חלמאות – איך אתם בכלל מעזים להעלות על בדל שפתיכם תשובות כל כך לא הגיוניות? 'ידענו, אבל'. למה לא עשיתם משהו אחר?!", היא תוהה בצער.

"יש את הרוח המיוחדת של מירון, עם אלפי אנשים שמגיעים ביום רגיל ומאות אלפים שרוצים להגיע לשם בל"ג בעומר. צריך לחשוב כיצד בונים את הרוח של מירון בבטחה, בצורה מסודרת וטובה"

'פיצויים מצחיקים'

בנובמבר 2021, טרם פטירתה של השופטת נאור, פרסמה הועדה מסקנות ביניים. ביניהן מינוי שר אחראי להילולה (השר לשעבר מתן כהנא נבחר ומינה את צבי טסלר לפרויקטור ההילולה), שיפור תשתיות האתר והסרת מפגעים במקום, ועוד.

ממש לאחרונה אישרה ועדת הכספים העברה של 22.5 מיליון שקלים עבור משפחות הנספים, כלומר פיצוי של 500 אלף ₪ על כל נפטר, כאשר מקדמה מן הסכום עתידה לעבור למשפחות בקרוב.

אישור הפיצויים נותן תחושה שהמדינה כן לוקחת אחריות?

סיגלית: "לא. הפיצויים האלה זה הדבר הכי 'מצחיק' בעולם. קודם כל, זה לקח שנה והם עדיין לא עברו. אחר כך נצטרך גם להילחם שהסכום לא יירד מהדברים האחרים שמגיעים מצד החוק, כמו ביטוח לאומי. דבר נוסף, הפיצויים מחולקים באופן מסוים- אם יש אלמנה – הפיצויים הולכים לאלמנה, אחרת – למשפחת המוצא. בעצם לא מבינים שלמרות שהאדם היה נשוי – יש פה חורבן של בית נוסף. יש פה אחים, כלות, הורים- שהחורבן שלהם מאוד גדול. הדבר הזה מונח בצד. אנחנו לא אישיו בכל הנושא הזה. גם אם מגיע איזה שהוא פיצוי – הוא לא מגיע אלינו. חס וחלילה, עייני לא צרה בתניה, היא זקוקה לזה וזה חשוב, אין ספק. אבל לא רואים את התמונה הכוללת".

ישעיהו: "ב"ה דברים מתקדמים, אני מוקיר תודה לכל מי שפעל בנושא, ואנחנו מקווים ממש שבימים הקרובים נקבל את הכספים וזה יהיה שלב ראשון של הנושא הזה. המשפחות זקוקות לזה. אבל, משרד האוצר צריך להציע עסקת פשרה טובה למדינה ולמשפחות, כי אחרת יהיו כאן תביעות".

איך אתם מרגישים לקראת ההילולה הקרובה?

"אחד הדברים שעושה לי טוב זו כתיבה יוצרת, ובנוסף, התחלתי טיפול פסיכולוגי. וגם, זה שיש לי משפחה מאוד תומכת ומאוד מבינה – זה נותן כוחות. אני להם והם לי – ואולי יותר הם לי מאשר אני להם", ישעיהו משתף בכנות, ומוסיף: "והימים הקרובים הם ימים של עשיה; אנחנו עושים התוועדות עם ישיבת רמת גן פה, בקרית משה, וביום חמישי שאחרי ההילולה תהיה אזכרה של המשפחות במירון. אני חושב על היום שאחרי, כשתיגמר השנה לאסון ונצטרך שוב לקום לבוקר בלי ידידיה. בעז"ה ננסה לגייס כוחות", הוא מקווה.

סיגלית מתארת שהיא שמחה שההילולה מתקיימת השנה: "כמשפחות פחדנו שבעקבות האסון יחכו עם ההילולה הבאה עד שיסדרו את המקום. אבל", היא מסתייגת, "לצערנו, אותם אנשים שארגנו את ההילולה בפעם הקודמת נמצאים בתמונה גם השנה – עם כל הדם על הידיים. השנה יש פרויקטור, צביקי טסלר שלוקח אחריות, וכרגע נראה שהדברים מתנהלים בצורה אחראית. אנחנו מקווים שכך יהיה.

"אני רוצה להודות למשפחה שלי שעם כל הקושי הם באמת ב"ה בחרו לקחת את זה בצורה בריאה, להבין שהחיים חזקים, ואני יכולה להגיד בוודאות שעם כל הכאב, יש המון חסד שאנחנו רואים סביבנו ואני מרגישה שזה נתן לנו מתנה והפכנו להיות אנשים טובים ורגישים יותר, אוהבים יותר".

ובינתיים, בעולם מסתובבים כבר שני קטנטנים שנקראו על שם יהונתן, שחבריו ידעו מעל לכל ספק שהם רוצים את יהונתן איתם תמיד, בתקווה שילדיהם יידבקו ולו במעט בתכונותיו.

(בחוקותי תשפ"ב)