הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
כשתרומת האברים מן המת חוברת לתנועה המדהימה של תרומת כליות מן החי – באה לידי ביטוי מיוחד הערבות שאנו ערבין זה בזה
מה משפיע כיום יותר מכל על משפחות להסכים לתרומת אברים לאחר שנקבע מוות מוחי נשימתי ליקיריהן? ישנם עוד ועוד פרסומים על משפחות שעשו כך, והלכו בדרכה של ההלכה ושל האנושיות והצילו חיים של אחרים, או למצער, שיפרו באופן משמעותי את איכות חייהם.
תרומת אברים היא בראש ובראשונה שאלה הלכתית. לא הרפואה היא הקובעת מתי אדם נחשב כמת. הרפואה, על הישגיה הרבים, מתארת היטב את שמתחולל בתהליך שקיעתו של אדם, והיא יודעת לומר מה מתחולל בגופו כאשר לא מתקיימת בגזע המוח שום פעילות חשמלית. אולם, ההלכה היא זו שצריכה לקבוע האם זה מספיק כדי להגדיר את מותו של האדם, או שצריכים להתחולל תהליכים רפואיים אחרים.
כדרכה של תרבות המחלוקת בישראל, גם כאן נחלקו גדולי ישראל בשאלה מורכבת זו. בשנת תשמ"ז (1987) פסקו הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא זכר צדיקים לברכה, כי ההלכה מכירה במוות המוחי הנשימתי, כיוון שלמעשה הפיקוד על הנשימה ועל פעולת הלב – הפסיק לחלוטין. חשוב להדגיש כי אין מדובר במוות קליני ממנו יש דרך חזרה, בעזרת פעולות החייאה מגוונות, אלא במצב בלתי הפיך לחלוטין.
האם נסללה הדרך לקריאה לציבור לתרום אברים? עדיין לא, בשל העובדה שכלל לא היה בטוח כי הרופאים אכן יצייתו לכללים ההלכתיים של אבחנת המוות המוחי הנשימתי הנדרשת על פי ההלכה. לקח זמן רב, והתמסרות של ח"כ (לשעבר) עתניאל שנלר הי"ו, לחקיקת חוק מוות מוחי נשימתי, כדי שהתהליך שתבעה הרבנות יחייב את הרופאים, וכדי שמתיחות חוסר האמון שבין הצדדים השונים לא תהיה רלוונטית עוד, פעלה את פעולתה. ואכן, משעה שנחקק חוק זה נסללה הדרך למימוש דרכם של הפוסקים התומכים בתרומת אברים, ואף קוראים לעשות כן.
לפני כמה שנים יזם המרכז הלאומי להשתלות קריאה של רבנים רבים בציונות הדתית וברבנות ראשית להסכים לתרום את אברי יקיריהם. ואכן, רבים רבים נענים לקריאה הזו, ומצילים נפשות בישראל. מנגד, ישנן שיטות הלכתיות האוסרות זאת, ורואות בניתוק המכשירים גם לאחר מוות מוחי נשימתי פעולה האסורה על פי ההלכה. כדרכם של דברים, חובה לכבד עמדות אלה ולאפשר לסוברים כך לנהוג בדרכם, וב"ה שגם החוק מאפשר לעמדות אלה להנחות את הטיפול בנפטר, ובלבד שעמדות אלה אינן נוקטות בדרך מעוותת של איסור לתרום אברים אך נכונות לקבל אברים כדי להציל את חייהם (התירוצים שנאמרו כדי להצדיק זאת אינם מחזיקים מים).
משפחה המסכימה לתרומת אברים יודעת אפוא שהיא עושה את המעשה הנכון והראוי של הצלת נפשות. לא זו בלבד, אלא שההסכמה לעשות כך, ופרסום המעשה הטוב הזה, משפיע גם על משפחות אחרות, ועל ידי כך מצווה גוררת מצווה. כשתרומת האברים מן המת חוברת לתנועה המדהימה של תרומת כליות מן החי – באה לידי ביטוי מיוחד הערבות שאנו ערבין זה בזה, ומצוותו של הקב"ה לדבוק בחיים ולהציל נפשות.
יהיו דברים אלה מעלים את זכרו של גיבור ישראל נעם רז הי"ד, ותנחומים עמוקים מאוד למשפחתו.
(בחוקותי תשפ"ב)
