תהיו נעם רז

בניגוד לטיפוסים שעונדים את הדרגות שלהם ובהליכת טווס דואגים שכל העולם יידע איפה הם משרתים ומה הם עושים למען עם ישראל, אצל נעם- הכול בשקט. בצנעה

הלב נקרע. לוחם הימ"מ נעם רז נהרג בפעולת צה"ל בג'נין. כמה מהתלמידים והילדים שלנו באמת נחשפו לעומק לדמותו? וזה מה שמוביל לשאלה הבאה: מיהם בעצם גיבורי התרבות והאנשים שאנחנו רוצים שישפיעו על הילדים שלנו ואלו מסרים נרצה שיטמיעו בהם?

אז, אמרנו בכיתה שלושה פרקי תהילים לעילוי נשמתו של נעם הי"ד ודיברתי עם התלמידים על העובדה שהיום, כמעט כל מה שחשוב זה הנראות והיח"צ והדאגה שכולם ייראו את מה שאני עושה.

סיפרתי להם שפעם ניגש אליי מורה ותיק בבית ספר אחד שעבדתי בו ואמר לי: "אם אתה רוצה להמשיך ולעבוד כאן, תזכור שזה לא חשוב מה אתה עושה באמת. מה שחשוב זה מה שאחרים חושבים שאתה עושה".

והנה, מכל הסיפורים שאנחנו שומעים על נעם, ניכר היה בעיקר כמה שהוא היה אדם עניו ועדין שברח מאור הזרקורים וסלד מהפרסום ומהיח"צ העצמי.

זה כל כך שונה מכל מה שהתרגלנו אליו היום בתרבות הסלפי והלייקים והרצון לשתף את כל העולם בכל דבר שאנחנו עושים, כי אם לא צילמת- לא עשית.

ובניגוד לטיפוסים שעונדים את הדרגות שלהם ובהליכת טווס דואגים שכל העולם יידע איפה הם משרתים ומה הם עושים למען עם ישראל, אצל נעם, כך הבנתי ממה שאנשים כתבו עליו, לא היו סיפורי גבורה ושיתוף בעלילות הקרב. הכול בשקט. בצנעה.

וכל כך רציתי לפגוש את המחנכים שלו ואת ההורים שלו ולשאול אותם איך מגדלים ומצמיחים ילד כזה, שבמקום ללכת ל-8200 או ליחידות אחרות שייתפרו לו יופי של עתיד כלכלי, החליט ללכת לימ"מ.

שבמקום לפזול חזק לתפקידי מטה, העדיף להישאר מחובר לשטח ולאדמה ולעבוד אותה ביגיע כפיו.

ובאותו רגע הסתכלתי על התלמידים שלי ודמיינתי שנעם הי"ד ייכנס אלינו לכיתה עם מדי הימ"מ ויגיד להם בקולו ובדרך הפשוטה שלו שלפעמים אין דבר יותר נוצץ וראוי מלעשות את 'העבודה השחורה', השקטה, הסזיפית, המסוכנת.

ועוצמתו של עם ישראל, החוסן הלאומי שלו, הסוד של שרידותו, תלוי לגמרי ב'נעם רזים' שלו. בחיילים האלו, שמקריבים את כל חייהם למען המדינה. רועשים כמים שקטים שחודרים עמוק.

ואז, דמיינתי איך שנעם היה מישיר מבט לכל התלמידים השקטים שלי, שתמיד מתנדבים בסוף הפעולה לאסוף את כל שקיות הזבל ועושים את זה בשקט מופתי, והוא היה ניגש אליהם, מחליק להם כאפה אחת, מחייך ואומר להם: 'עליך ועל שכמותך, העם שלנו עומד'. יהי זכרו ברוך.

***

נראה שאם יש דבר שכדאי לכולנו לקחת מל"ג בעומר זה בעיקר את עניין הסולידריות החברתית והגברת האינטליגנציה הרגשית ובעיקר האכפתיות לזולת: בכל שנה ישנם נערים ונערות שאין להם איפה לעשות את המדורה מהסיבה הפשוטה; אף אחד לא הזמין אותם.

בכל שנה יש דמעות ובכיות נערים ונערות שמתרסקים והלב שלהם נשבר בגלל שהם מרגישים שקופים ודחויים.

וחשבתי על אותו הורה שאחרי שגילה שלילד שלו אין איפה לחגוג את מדורת ל"ג בעומר החליט להרים את הכפפה ובכל שנה להיות אחראי לכך שתהיה רשימה מסודרת שבה יעקבו אחרי מצב המוזמנים למדורה והורה שאין לילד שלו איפה לחגוג את המדורה, ייצור קשר, וכך ידאגו שאף ילד או ילדה לא ייפלו בין הכיסאות.

ובגילאים מאוחרים יותר של גיל ההתבגרות כמו גם בכיתות הגבוהות, כדאי שכל ההורים האכפתיים יוסיפו עוד שאלה אחת, אחרי שהם יסיימו לשאול את הילדים שלהם אם יש להם איפה לחגוג ואם הכול בסדר. שאלה שיש בכוחה לעשות את ההבדל הקטן גדול הזה בין גן עדן לגיהינום: "ומה עם החבר שלך? הוא כבר מסודר? יש לו איפה לעשות את המדורה? ואולי אתה מכיר חבר שאין לו? ומה אתה מתכוון לעשות בעניין?".

אז אמנם ל"ג בעומר עם ריח המדורה עבר כבר, אבל תהיו בטוחים שאת ההשפעות של השאלה הכל כך חשובה הזו, הילדים שלך ייקחו איתם למשך כל השנה. והנה לכם התשובה לכל ההורים שרוצים שהילדים שלהם לא יצאו נרקיסיסטים וסוציומטים, וחשוב להם לגדל ילדים שיוצאים מעצמם, אכפתיים, מודעים ורגישים לזולתם: אל תתעלמו. תשאלו. תהיו מודעים. תראו לילדים שלכם שלפעמים בחיים צריך ליזום. מכאן זה מתחיל.

לעילוי נשמת לוחם הימ"מ נעם רז הי"ד.

(בחוקותי תשפ"ב)