הרהורים על המרחב שבין אושר לכאב

מדי שנה קיימת תחושת רתיעה מקריאת התוכחה, מפאת אימת הקללות המרובות שבתוכה. אמנם, יש בפרשתנו גם ברכות, אבל הרושם הוא שיש חוסר איזון בין הברכות לקללות. כמותית מדובר על שלושים פסוקי קללה, לעומת שלושה עשר פסוקי ברכה. אבן עזרא התייחס לנקודה זו והסיק, שהקללות אינן מרובות מהברכות, וזו לשונו: "וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים". לדעתו, הברכות נסקרו בתמציתיות על ידי כללים, ואילו הקללות נאמרו בפירוט נרחב, ולכן עובדתית הקללות אינן מרובות מהברכות.

באחד משיריו קובל יהודה עמיחי על "טשטוש האושר ודיוק הכאב" וכך הוא כותב: "אני חושב על הדיוק בו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי הרופא. אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים: זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר זה שורף וזה כאב חד, וזה קהה, זה פה בדיוק פה. כן. כן . האושר מטשטש את הכל. שמעתי אומרים אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שריחף בחלל קשור לחללית ורק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים, טשטוש האושר ודיוק הכאב, ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד, גם את האושר העמום ואת השמחה".

כלומר, מצד אחד קיימת נטייה אנושית לתאר את הכאב לפרטי פרטים, ומצד שני, את החוויות החיוביות אנו נוטים לתאר באופן תמציתי. כאשר רע לנו, יש הרבה מה לספר, כאשר טוב לנו אנחנו מקצרים בתיאורים. משאלתו של יהודה עמיחי, שנתאר את האושר העמום בצורה מדויקת ומפורטת יותר. שלא נסתפק בניסוחים קצרים, אלא בניסוחים מפורטים, בדיוק כפי שאדם יודע לתאר את מכאוביו.

דווקא פרשתנו מקפידה לקצר ולתמצת את רגעי האושר. בעוד שאת הקללות מתארת התורה לפרטי פרטים, הרי שהברכות מתוארות בצורה כללית יותר. ייתכן וחשבה התורה, שדווקא הירידה לפרטים עלולה לפגום באושר. תמצית ההוויה הדיכאונית היא בחוסר היכולת לראות את התמונה בכללותה, בגלל ההתעסקות בפרטי הפרטים, ובהדגשת הנקודה הקשה והלא נעימה – "דיוק הכאב". דווקא המבט הבריא, מצליח להרים את הראש ולהתבונן על המציאות בהקשר הרחב, בתחושה מטושטשת של אושר כולל. רק מי שיראה את התמונה בכללותה ויתעלם מהפרטים – יזכה לשמוח בחלקו. נראה שזו הסיבה, שהתורה ניסחה את הברכה בצורה כללית- כדי לחנך אותנו  להתבונן על התמונה בכללותה ולהרגיש את האושר.

אם נלך בדרכו של יהודה עמיחי ונחווה את האושר ברמת דיוק שבה אנו חשים את הכאב, הרי שטעמו המתוק של האושר עלול להתפוגג.

(בחוקותי תשפ"ב)