עדות אישית משחרור ירושלים

יום חירות ירושלים: עדות אישית על הרגעים המרגשים מהפעם ההיא שבה לראשונה דרכו רגליהם של חיילים יהודים ברחבת הכותל

יעקב שגיב

בסידור תפילה צה"לי פשוט, שקבלתי עם גיוסי לצבא, כתב הרב שלמה גורן זצ"ל הרב הראשי לצה"ל במשך שנים רבות, ביום שחרור ירושלים את הדברים הבאים: "התפללנו בסידור הזה את תפילת מנחה הראשונה והלל הגדול ומנחם ציון ליד הכותל המערבי ביום השחרור בכ"ח באייר תשכ"ז" (ראו בצילום המצורף).

במשך 50 שנה הייתי רגיל להוציא את הסידור ממקום שמור בביתי לקראת יום חירות ירושלים ומתפלל בו את תפילות היום. לפני חמש שנים נעניתי לבקשה של מוזיאון גבעת התחמושת למסור אותו לתצוגה במוזיאון בגבעה. זהו המוצג האחרון ליד הדגל המפורסם של יורם זמוש שהונף על הכותל ביום השחרור, ולאחריהם קיר ההנצחה לחיילים שנפלו בקרבות בירושלים במלחמת ששת הימים.

הכיתוב בדף הקדמי בסידור יכול לשמש כתעודה היסטורית המספרת את סיפור ירושלים בשנים שלפני הקמת המדינה ובשנים שבין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. יש בו שתי עדויות. על העדות העיקרית אספר בהמשך אבל אני רוצה להתחיל בסיפור לא פחות חשוב ומעניין שבא לידי ביטוי בצילום, ב"קשקוש" שמופיע מצד שמאל למעלה תחת שמי יעקב זיגלבוים ששונה ברבות השנים לשגיב. זהו סיפורו של הר הצופים.

במרחק עשרים דקות הליכה מהר הבית ומשכונות הישוב הישן, ביקשה התנועה הציונית להקים מרכז לאומי רוחני לעם ישראל ולהפיץ ממנו את הרוח החדשה שתעורר את עם ישראל לשוב לציון. יש האומרים שחיים ויצמן כינה את הקמת הפנתיאון בהר הצופים בשם בית המקדש. ב- 1925 הוקמה האוניברסיטה העברית על ההר. זה היה אירוע חסר תקדים. אוניברסיטה שתלמד בעברית, עם מרצים ייקים (שילמדו בעברית) וללא נומרוס קלאוזוס לסטודנטים יהודים. בשנת 1938 הוקם בית החולים הדסה. גם הוא יצירה חדשה ומפוארת. במערת ניקנור על ההר קברו את יהודה לייב פינסקר ומנחם אוסישקין.

החשיבות של ההר לתנועה הציונית הייתה כה גדולה שכבר מ- 1936, כאשר החלו לדבר לראשונה על חלוקת הארץ דרש בן גוריון שבכל הסדר של חלוקה בירושלים, הר הצופים יישאר תחת ריבונות של מדינת היהודים. וכך היה. בהסכמי שביתת הנשק ב- 1949 הוסכם שהר הצופים יישאר בריבונות ישראלית כמובלעת מנותקת מהעיר המערבית- אזור אקסטריטוריאלי. על ההר יישב כוח משטרה ולא צבא שיוחלף כל שבועיים בשיירה של שני משוריינים מהעיר המערבית דרך שער מנדלבאום. השער הגדול היווה גבול בינלאומי בין שני חלקי העיר כולל בדיקת דרכונים לאזרחים שהותרו לעבור. אני זוכר בתור ילד הודעה לקונית בצהריי יום רביעי בכל שבועיים: "השיירה הדו שבועית להר הצופים עלתה וחזרה בשלום". ולא בכדי. השיירה הייתה נתונה למצב הרוח של הלגיונרים באותו יום והשהות על ההר הייתה קשה ומתוחה. ההסכם חייב ששמירת ואחזקת ההר תהיה על ידי כוחות משטרה אבל למשטרה לא היה מספיק כוח אדם ובפועל מי שהיו עולים להר כל השנים היו חיילים מהנח"ל או מגולני. החיילים עברו הכשרה מספר ימים במחנה שנלר בירושלים והפכו ל"שוטרים" לצורך העניין.

על גרעין הנח"ל שלי הוטל לעלות להר לקראת הימים הנוראים של שנת תשכ"ד. שהינו שם חמישה שבועות והעמס היה רב. שמירה ארוכה במהלך הלילה וחפירת עמדות ותעלות במהלך היום. ההערכה הייתה שהכוח המשטרתי יוכל להחזיק מעמד 24 שעות, במקרה של תקריות קשות או מלחמה, עד להגעת כוחות מהעיר המערבית. ה"שוטרים" היו מצוידים בנשק צה"לי מתקדם שהגיע בדרך כלשהי להר ולא בסטנים החלודים. היה גם קצת הומור. היו מספרים על חייל ירדני, תשמוע, שהיה מתקרב לשוטר שלנו ושואל אותו: "תגיד לי שוטר, אתה שוטר מהנח"ל או מגולני?".

בשעת צהריים מוקדמת נכנסנו לעיר ועלינו לרחבת הר הבית. הכותל היה משאת נפשנו וחיפשנו את הפשפש שמוליך לכותל. הגענו לרחבת הכותל שלא היה אלא רחוב צר בשכונת המוגרבים. כולנו התרגשנו.

איך כל זה קשור לסידור? בבוקר העלייה שלנו להר פרסנו את הציוד לפני המשוריינים לבדיקת בטחון שדה. איש בטחון שראה את הסידור שלי נזף בי: "אתה הרי שוטר, מדוע מופיע המספר האישי שלך מתחת לשמך?". הוא לקח עט כדורי וטשטש את המספר הצבאי שלי.

שלוש שנים וחצי אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים. על החטיבה שלנו, חטיבה 55 של הצנחנים, הוטלה המשימה לצנוח עם ערב יום שני ממערב לאל עריש. החזית הייתה באותו בוקר מול המצרים בלבד לאורך גבול סיני. במהלך היום, החליט מלך ירדן להצטרף למלחמה בעורפנו, תחילה בירושלים ואחר לאורך כל הגבול מחברון בדרום ועד ג'נין בצפון. המשימה של החטיבה השתנתה. הצניחה התבטלה ועלינו לירושלים. רבים קיבלו את השינוי הזה באכזבה.

המשימה החדשה של החטיבה הייתה להדוף את המתקפה הירדנית, ועל הגדוד שלנו להמשיך אחר כך להר הצופים. לילה ויום לחמה החטיבה לאורך הקו העירוני הצפוני משער שכם עד גבעת התחמושת, קו שחצה את העיר במשך 19 שנים. קרב קשה במיוחד היה על גבעת התחמושת אבל גם במקומות אחרים כמו סמטת המוות באזור מוזיאון רוקפלר. ביום שלישי ייצבנו את הקו. רוב הצבא הירדני נסוג אל מעברות הירדן ובעיר הסתתרו חוליות צלפים במקומות רבים. בבקר יום רביעי כ"ח באייר התפננו למשימה החשובה של חיבור להר הצופים. יצאנו עם שחר. לקחתי בכיס מכנסיי את התפילין והסידור. התחושה הייתה שונה. לא שיירת שוטרים החולפת במהירות ובמתח ברחובות העיר המזרחית, אלא חטיבה שסבלה אבידות רבות אבל מתקדמת בבטחה להר. המפגש בהר עם השוטרים היה מרגש ביותר. עלו בראשי מקומות וזיכרונות מאותם חמישה שבועות של שרותי במשטרה. היה דומה שהמלחמה עומדת להסתיים. לא דיברו על המשך לשחרור העיר העתיקה..

בתוך כך נקראנו להתארגן להמשך התנועה. השמועה אמרה שהממשלה החליטה לשחרר גם את העיר שבין החומות. כוחות ראשונים של החטיבה פרצו לעיר דרך שער האריות. אנחנו המשכנו לנוע דרך הרכס מהר הצופים דרך רכס אוגוסטה ויקטוריה. בקרב יריות קצר נפל המ"פ שלנו גיורא אשכנזי שהלך בראש. בשעת צהריים מוקדמת נכנסנו לעיר ועלינו לרחבת הר הבית. הכותל היה משאת נפשנו וחיפשנו אנחנו, מספר חיילים וביניהם חנן פורת, את הפשפש שמוליך לכותל. הגענו לרחבת הכותל שלא היה אלא רחוב צר בשכונת המוגרבים. הכותל היה ריק. הרב גורן היה שם עם חותנו הנזיר והרב צבי יהודה. כולנו התרגשנו. הרב גורן חש את גודל השעה וקיבץ את החיילים הבודדים לתפילת מנחה. ברשותו היה שופר וספר תורה שהניח בנישה בין אבני הכותל. סידור לא היה לו. לבקשתו, מסרתי לו את סידורי. נוסח התפילה נקבע במקום. הלל הגדול על הנס של החזרה לעיר העתיקה לאחר נפילתה תשע שנים קודם לכן, ותפילת מנחם ציון, תפילת תשעה באב, על הנופלים הרבים במערכה. בתוך כך הגיעו צנחנים רבים והייתה התרגשות והמולה גדולה. לאחר התפילה הרב כתב בסידור את הדברים שכתב.

ומה היום, ערב יום חירות ירושלים תשפ"ב, 55 שנה לאיחודה? ההתרגשות אותה התרגשות, אבל קשה שלא להיזכר בר' עקיבא העומד על הר הצופים ורואה שועלים מהלכים בהר הבית. זכינו שהצחוק והנחמה התגשמו בימינו, אבל האם לא ניתן לראות גם כיום שועלים מהלכים על ההר, מבני ברית ושאינם מבני ברית? יום ירושלים שמח.

(במדבר תשפ"ב)