הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה את ברכת הכהנים, ובעקבות כך נעסוק השבוע בעניינים הקשורים לכך, ובשאלה האם כהן רווק רשאי לשאת כפיו. כמו כן, נבחן כיצד הלכה זו משליכה על השאלה מדוע לא נהגו לשאת כפיים בחוץ לארץ כמעט כל השנה.
כהן רווק
א. הראשון שסבר שאין רשות לכהן רווק (וכן כהן הנמצא באבל) לעלות לדוכן ולברך הוא רבינו יהודה, כפי שהובא בשמו בשיבולי הלקט (עניין תפילה, כג). בטעם הדבר נימק, שהכהן המברך צריך להיות בשמחה שהרי בסברא רק 'טוב לב הוא יברך', והגמרא ביבמות (סב ע"ב) כותבת, שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה.
כדעה זו נהגו חלק מהתוניסאים, וגם הרמ"א (קכח, מד), על אף שכתב שבפועל נוהגים שכהן רווק נושא כפיו (כדעת הרשב"א שנראה להלן) מכל מקום הוסיף שאין למחות בכהן רווק שאינו עולה לדוכן כיוון שיכול לסמוך על דעת רבינו יהודה, ובלבד שייצא מבית הכנסת ב'רצה' 'ובכהנים' לחשוש לדעות המחייבות כהן רווק לעלות, ובלשונו:
"ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה (מרדכי). ונהגו שנושא כפיו אף על פי שאינו נשוי, ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, רק שלא יהא בבית הכנסת בשעה שקורין כהנים".
ב. הרשב"א (א, פה) חלק על רבינו יהודה וסבר, שגם על כהן רווק יש חובה לשאת כפיו. לשאלה האם יש לנהוג כרבינו יהודה השיב, שלא כתוב בגמרא שהכהן המברך צריך להיות בשמחה, משום כך לא ייתכן שהכהן הרווק לא יקיים מצוות עשה בכל יום מטעם זה. בעקבותיו כך פסקו להלכה הרדב"ז (ד, קכח) והשולחן ערוך (קכח, מד), וכן נוהגים בפועל רוב הציבור.
ג. דעה ממוצעת בין הדעות, היא דעתו של האור לציון (ב, ח, ח) שכתב, שעל אף שמעיקר הדין כהן רווק צריך לעלות לדוכן ולברך כפסק השולחן ערוך, מכל מקום ביום בו הוא מרגיש עצבות, ראוי לחוש לדעת רבינו יהודה הסובר שאין לברך. יש להוסיף, שגם לשיטתו, על הכהן לצאת מבית הכנסת בברכת כהנים, לחשוש לדעת השולחן ערוך הסובר שעליו לעלות לדוכן גם במצב של עצב.
עלייה לדוכן בחו"ל
כאמור, לדעת רבינו יהודה אין לכהן רווק לשאת כפיו כיוון שהוא לא שרוי בשמחה. על בסיס טעם זה, רצו חלק מהפוסקים להסביר מנהג נוסף. למרות שהתורה לא חילקה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בדבר נשיאת הכפיים, הרי שלמעשה בחוץ לארץ (ובמספר מקומות בארץ), לא נהגו הכהנים לשאת כפיהם, למעט במוסף של ימים טובים. ביישוב המנהג נאמרו טעמים רבים:
א. המהרי"ל (החדשות, סי' כא) כתב, שנהגו הכהנים לטבול לפני עלייתם לדוכן, ויש זמנים שהטבילה קשה להם בגלל הקור, או מחמת הבושה, לכן נהגו לשאת כפיים רק בימים טובים. ב. טעם נוסף הביא המהרי"ל (שם), שלמרות שנשיאת הכפיים לוקחת זמן מועט, בכל זאת כדי לא לבטל את העם ממלאכה ומלימוד תורה לא עולים לדוכן, למעט בימים טובים בהם לא עובדים.
ג. טעם נוסף הביא הבית אפרים (סי' ו'), שלדעת פוסקים רבים הכהנים בזמן הזה אינם כהני וודאי אלא רק כהני חזקה, משום כך נמנעים לברך רוב השנה מחשש ברכה לבטלה. ד. טעם רביעי הקשור לענייננו הביא הרמ"א (קכח, מד) שכתב, שכיוון ש"רק טוב לב הוא יברך" רק ביום טוב בתפילת מוסף כאשר שמחים לקראת אכילת סעודת החג ניתן לברך, ובלשונו:
"נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב".
מכל מקום כפי שכתבו רבים, כשם שלא סמכו על דעת רבינו יהודה לפטור כהן רווק מברכת כהנים, גם במקרה זה, הנימוקים השונים לפטור את הכהנים מלקיים כל יום מצוות עשה – אינם מספיקים, ואלו רק נועדו ליישב את המנהג. בעקבות כך פוסקים לא מעטים וביניהם השולחן ערוך והגר"א כתבו, שגם בחוץ לארץ חובה על הכהנים לשאת כפיים בכל יום.
