הסתירות שיש בתורה

עלינו לתור אחר הרעיון המאחד שלעיתים מימושו נראה בדמות של שני מעשים סותרים

חג מתן תורה הוא הזדמנות לעסוק באחד מפסוקי תהילים שעוסק בירידת התורה מסיני לעם ישראל. וכך מתואר בפסוק:

"אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב). גם מבלי לתהות כיצד בדיוק התקיים המעמד הווקאלי הזה, הפסוק מבטא חוויה של מעמד מפעים בעל סגולות השמעה מיוחדות ויוצאות דופן המעידות על אלוקיות מקורם של הדברים. מדרשי ההלכה, מדרשי האגדה והתלמודים עסקו בפסוק זה שריתק את הלומדים, אולי מפני שהוא נוגע בשאלה יסודית של אופן נביעת מעין התורה והלגיטימיות של דרכי הגמיעה ממנו.

אציג כאן תמונה חלקית של מיגוון הפרשנויות שניתנו לפסוק ומכאן גם לנקודות מבט שונות על המעמד המכונן של מתן תורה ועל המגע שלנו עם דבר ה'.

אביי בבבלי סנהדרין (לד, ע"א) דורש "אמר אביי: דאמר קרא: אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים – מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות". הדגש של אביי הוא על האפשרות שאותו פסוק יתפרש כמקור להלכות שונות ונבדלות (בן יהוידע). המשמעות העמוקה של הדרשה היא שלעיתים תלמידי חכמים שומעים אותן המילים אבל מעניקים להן משמעות שונה. ויותר מכך, זו חכמת דבר האלוקים שמראש ניתנה כך ששני אנשים ישמעו בה משמעות שונה. התורה מתגוונת ומתעשרת בזכות העובדה שהדברים הם רב משמעיים במקורם.

המכילתא דר' ישמעאל מסבירה את הדברים אחרת תוך שהיא משווה בין אלילים שאינם מדברים או שומעים לקב"ה: "אבל הקדוש ברוך הוא אומר שני דברים בדבור אחד מה שאי אפשר לבשר ודם לעשות כן שנאמר אחת דבר…". שבחו של הקב"ה שהוא אורז במילים ספורות מספר דברים מלכתחילה. הביטוי האנושי המוגבל נתמך במילים רבות כדי להסביר רעיון אחד ויותר מילים כדי לבאר מספר רעיונות. לעומת זאת, הקב"ה מסוגל לתת ביטוי תמציתי ומדויק. אך, יתכן שיש כאן גם טענה שדברי התורה הם למעשה ביטוי לרעיון אחדותי שהוא שלם במקורו. התפרטות התורה לפרטים היא פועל יוצא של האנושיות שמממשת את העיקרון הרחב האחד באמצעות מגוון כלים.

הספרי במדבר מניח את הזרקור על סתירות שיש בתורה (נשא מב) וכן הוא בילקוט: "אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, שניהם בדבור אחד נאמרו. מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, בדבור אחד נאמרו. ערות אשת אחיך, יבמה יבא עליה, בדבור אחד נאמרו". הדוגמאות המובאות במדרש אכן מטרידות: מצד אחד נצטווינו שלא לערב צמר ופשתים ומצד שני צווינו לעשות כן בציצית. מצד אחד צווינו שלא לחלל שבת ומצד שני נצטווינו לחלל שבת על עבודת הקרבנות מידי שבת בשבתו. ייבום היא מצווה שסותרת את איסור ערוות אחי הבעל ועוד כהנה וכהנה. הטענה של המדרש היא שאצל הקב"ה גם הסתירות הללו מתאחדות לרעיון אחד. רק אנחנו שומעים סתירה. שני הביטויים הסותרים הם מימושים של אותו רעיון משני פנים שלו. היינו יכולים לסבור חלילה שהתורה אינה עקבית. על כן הפסוק פותר את הקושי התיאולוגי הזה ומלמד שעלינו לתור אחר הרעיון המאחד שלעיתים מימושו נראה בדמות של שני מעשים סותרים.

רש"י בהקדמה לשיר השירים מתייחס לכך שכל פסוק נקרא בדרכים שונות (פשט ודרש וכיו"ב) ודרכי הקריאה השונות ודרך ההתבוננות על הפסוק מרבדת את הלימוד והמסקנות מכל פסוק. הרב צבי יהודה ז"ל היה רגיל לומר שכל פסוק נקרא פעמיים, יש לו היבט ציבורי המתייחס לכלל ישראל והיבט פרטי המורה ומתייחס לאדם הפרטי (תודה לעקיבא אחי) וכך לכל התורה כולה (אינה דומה תפילת הציבור לתפילת היחיד אלו שני פנים של אותו עניין, ואינה דומה חווית יום הזכרון  ליארצייט וכדו') ושניהם מקורם אחד.

כמגוון הפירושים לפסוק כך הגיוון החוויתי, הגיוון של התהיות והשאלות הרוחניות והגיוון של דרכי לימוד התורה.

(נשא תשפ"ב)