ענווה מחייבת ביטול עצמי?

הגמרא מספרת על שמעון הצדיק שהסתייג מכך שאנשים יקבלו על עצמם נזירות. אולם, פעם אחת הוא פגש נזיר יוצא דופן שזכה לברכתו הנלהבת. אותו נזיר היה יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, והוא קיבל על עצמו נזירות אחרי שחש שיופיו גורם לו לגאווה. סיפר אותו נזיר: "אמרתי לו [ליצרי הרע]: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך… העבודה, שאגלחך לשמים!". שמעון הצדיק התפעל: "מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו:  'בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל'" (נדרים ט, ב). מדוע שמעון הצדיק היה ביקורתי כלפי כל המתנזרים, ומדוע על נזיר זה העתיר נשיקות ושבחים?

נראה שלדעת שמעון הצדיק הערכת הנזירות תלויה בגורם שמניע אותה. הוא סבר שרוב הנזירים מקבלים על עצמם נזירות מתוך תחושה שהם מורמים מעם, והמצוות שמספיקות לכלל ישראל לא די בהן עבורם. אפשר שהם אף רוצים להפגין כלפי חוץ את רמת קדושתם ולקבל הכרה ציבורית במעלתם. לעומתם, המניע לנזירות של הנזיר הלז היה רצונו העז להתרחק ממידת הגאווה, ומניע זה, לדעת שמעון הצדיק, הצדיק נזירות והפכה לצדיקות.

אולם, האם הנזיר הדרומי לא הגזים כשהשתמש בכינוי "רשע" ביחס ליצר הגאווה? נראה שלא! תורת המוסר היהודית מתייחסת בחומרה רבה למידת הגאווה. בספר משלי (טז, ה) אמר החכם: "תועבת ה' כל גבה לב", וחז"ל הוסיפו ואמרו על מי שניחן במידת הגאווה, הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם" (סוטה ה, א).

הרמב"ם קובע שבכל המידות יש ללכת בדרך האמצע, היא המידה הבינונית, אולם על "גובה לב" הוא כותב "שאסור לנהוג בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד… ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" (דעות, ב, ג). הענווה מהווה בסיס לכל המידות הטובות, ואדם שניחן בה יידע לכבד כל אדם.

חשיבותה של מידת הענווה בולטת במתן תורה. התורה ניתנה על הר סיני מפני שהוא "השפיל עצמו לומר שאני נמוך" (פס"ר, ז). הר סיני אמור לשמש מקור השראה לכל אדם שילמד מדעת קונו לאמץ את מידת הענווה (סוטה ה, א). נראה מסיבה זו דווקא משה שהיה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) הוא שנבחר לקבל את התורה וללמדה כל עם ישראל. בדומה למשה גם רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהיה עמוד התווך בהנחלת התורה שבעל-פה, התאפיין באופן מובהק במידת הענווה, כדברי חכמים: "משמת רבי – בטלה ענווה" (סוטה מט, ב).

וכך, כל דור ודור הרוצה לזכות לתורה צריך לסגל לעצמו את מידת הענווה. לפיכך "נמשלו דברי תורה למים… לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז', א'). מידת הענווה מאפשרת לאדם להיות בבחינת מקבל, מבהירה לו את מעמדו לפני קונו, ומסירה את היחס בינו לבין רבו וחברו, וכדברי הרמב"ם מכשירה את האדם לוותר על תענוגות החומר כדי להתמסר ללימוד התורה (ת"ת, ג, ט).

בזמננו, בעלי ענווה עלולים להיות מתויגים כבעלי דימוי עצמי נמוך, בעלי חרדות ביצוע, וכדומה. המושג "גאווה", לעומת זאת, זוכה בזמננו לפופולריות רבה; הגאווה מקבלת כיום לגיטימציה גם בשיח היום-יומי, ולעתים קרובות נשמע מפי מרואיינים בתקשורת: "אני גאה במה שעשיתי" או: "אני גאה בילדיי" וכיו"ב. בשפה יהודית יש לומר: "אני שמח על מה שעשיתי", או "ברוך ה' יש לי נחת מילדיי".

האם מידת הענווה מחייבת ביטול עצמי טוטאלי? נראה שלא. על האדם להיות ער ליכולותיו ולתכונותיו הטובות, שאלמלא כן לא יוכל לנצלן כראוי. ייתכן שגם היבט זה רמוז במדרש על מתן תורה בסיני, שכן למרות רצון ה' לתת תורה במקום נמוך הוא נתן אותה על הר ולא בגיא. נתינת התורה על הר סיני מלמדת על ענווה שמורכבת מהכרת האדם בערך עצמו בד בבד עם התרחקות מהפרזה בערכו העצמי, והימנעות מהתנשאות על אחרים. דימוי עצמי בריא וביטחון עצמי תקין, שאינם גורמים לניפוח האגו ולא מהווים מטרד לסביבה, עשויים להניב תועלת רבה, אך התנשאות ויוהרה דורשים ריסון והגעלה.

שבת "נָשֹׂא", מלשון הגבהה והרמה, באה השנה לקראת יום מתן תורה, להורות על עבודת המידות ותיקון האישיות, כדי שנקבל תורה בכנות ובשלמות.

(נשא תשפ"ב)