לאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קרח ועדתו, ולאחר שריפת מאתיים וחמישים איש באש, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ואהרון בשפה בוטה, והאשימו אותם במותם: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת… אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". מיד לאחר מכן פרצה מגיפה ושרפה אנשים רבים: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת…". ריצתו האמיצה של אהרון עם הקטורת מנעה אסון כבד יותר.
מדוע העניש הקב"ה את העם בעונש כה חמור? מה היה פשעם הגדול? דומה, שחטאו של העם החל עוד מראשיתה של המחלוקת. קרח ועדתו היו מיעוט קטן, והיה בכוחו של העם להדוף את המסיתים ובכך למנוע את המחלוקת. אלא, שהעם העדיף לעמוד מהצד ולשתוק. אולם, עוצמת החטא של העם באה לידי ביטוי באשמה הבוטה שהטיחו לאחר מכן כלפי משה ואהרון – "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". דווקא בשעה זו העם לא שתק, אלא החליט להאשים את משה ואהרון במותם של קרח ועדתו, ובשל כך פורצת המגיפה.
כך כותב הרש"ר הירש: "אתם המתם וגו'. נראה מן האמור… שהם לא השתכנעו, שאהרן נבחר לכהונה על פי גזירה אלוקית גרידא; לא האמינו שאותה גזירה היתה רחוקה מכל עניין אישי, וכל עצמה לא באה אלא להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה' בחר באהרן כדי לתת על ידי כך הצטיינות אישית למשה אחיו; ומאתיים וחמישים האיש נענשו משום שפגעו פגיעה אישית במשה ובאהרן; ואילו מחלו אלה על עלבונם, היו יכולים – וחייבים – למנוע את אובדנם של אבות משפחה כה רבים. הם לא הבינו את הצד הענייני של המאורע, לא תפסו שמחילה לא היתה מתקנת את החטא אלא היה צורך בהכרעה אלוקית".
לדבריו, במקום שיבינו לאחר מותם של קרח ועדתו, שאהרון הוא הכהן הנבחר, העם העדיף לתלות את מותם בכבוד האישי של משה ואהרון. לדעתם, מיתתם של קרח ועדתו היתה נמנעת לו אהרון ומשה היו מוחלים על כבודם. לא זו בלבד שלא ניסה העם למנוע את המחלוקת, הרי שהם האשימו את משה ואהרון במותם. זו תוצאה ישירה של ויכוח אישי ולא ענייני. באווירה כזו גם אותות ומופתים לא יצליחו להכריע את המחלוקת ולהוכיח את האמת.
דומה, שהעונש שהוטל על העם היה גם קרש ההצלה להישרדותו. רגע לפני תחילת המגיפה הציע הקב"ה לאהרון ומשה להתנתק מכלל העם כדי שלא ייפגעו: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע…". אולם, משה ואהרון החליטו להישאר במקומם וליפול אפיים למען הצלת העם. זאת ועוד, מיד שפרצה המגיפה, אהרון רץ אל תוך ההמון וניסה להציל כמה שיותר. לדעת הרש"ר הירש, זו היתה ההוכחה הגדולה ביותר כלפי העם, שמשה ואהרון לא רצו במות "מעליביהם", אלא הם חפצי חיים. לא רק שהם לא קפצו על הזדמנות לחזות במיתת מעליביהם, אלא שהם השתדלו בכל מאודם למנוע זאת. זה היה הרגע שבו היה ניתן להכתיר את אהרון, ושתהיה לכך הסכמה לאומית.
ראוי שפרשה זו תהא תמרור אזהרה מפני מחלוקות, הנובעות מתוך אינטרסים אישיים. כך גם היום, החברה הישראלית קרועה ומפולגת באין ספור מחלוקות. חלקן מונעות מאינטרסים אישיים או מגזריים. רק אם השיח יישאר בתחום האידאולוגי הצרוף, שבו כל צד פועל מתוך שכנוע אמיתי וצדקת דרכו, נוכל להגיע לאמת לפריחה ולשגשוג, אחרת יישארו "מחתות שרופים" שלא יובילו לשום תוצאה.
(קורח תשפ"ב)