הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשבת הקרובה אנו ניפרד מספר 'בראשית' ונעבור לספר 'שמות'. איך שהזמן טס. בכל שנה אני מרגיש את המעבר הזה בין הספרים. זה כאילו משהו אחר, שונה. כאילו אנו עוברים מעולם של חוויה לעולם של תודעה. ספר שבו הדמויות הראשיות – אברהם, יצחק, יעקב – פוגשות את א-לוהים באופן אינטימי ואישי, לעיתים בחלומות לעיתים במפגש ישיר, ולעיתים דרך חוויות טבעיות. בספר 'בראשית' א-לוהים אינו מוגבל למקום או למוסד מסוים. הוא נמצא בכל: בשדה, בדרך, במרחב הביתי, בטבע.
ופתאום בספר 'שמות' משהו משתנה, אנו עוברים לסוג של התגלות ממוקדת. ההתגלות בהר סיני מביאה מערכת חוקים מפורטת, מצוות, ומבנה של עבודת ה'. האמונה בספר 'שמות' הופכת להיות משהו שנדרש ללמד ולהנחיל. היא כבר אינה רק חוויה אישית, אלא חוויה לאומית קולקטיבית. בספר 'שמות' א-לוהים מתחיל לתפקד בתוך מסגרת מסוימת: הסנה הבוער, קריעת ים סוף, הר סיני. מעתה, יש מקומות וזמנים מקודשים. האמונה כבר אינה זורמת בתוך מסגרת משפחתית ספונטנית, עבודה טבעית ופשוטה אלא מופקדת בידי מערכת לאומית מוסדרת. השאלה היא: האם המעבר מספר 'בראשית' לספר 'שמות' הוא חלק מהצמיחה הרוחנית של העם או תהליך זה מבטא את ההיפך הידרדרות רוחנית של העם, שהיה צורך בייסוד מסגרת יציבה וברורה שמלווה את הדורות הבאים?
שאלתי את דניאל מנגשה ז"ל, תלמיד חכם, הדוד שלי, אם הוא מאמין בא-לוהים, והוא ענה בתדהמה: "האם אתה מאמין שאתה יכול לחיות בלי אוכל או שאתה לא מאמין שאתה יכול לחיות בלי אוכל?". עניתי: "לא רק שאני מאמין, אני יודע שבלי אוכל אי אפשר לחיות". הוא המשיך: "אתה רואה, כבר ענית לעצמך את התשובה – החיים שלי, שלך ושל כולנו הם עובדה. כל הקיום שלנו הוא א-לוהים". הוא טען שקיומו של אלוהים אינו עניין של אמונה, אלא של ידיעה. לדבריו, א-לוהים הוא החיים עצמם. את מנגשה לא מעניינות השאלות מהי המהות של א-לוהים ואיך אני תופס אותו משום ששאלות מסוג זה אינן רלוונטיות בעיניו. לפי זה האם מנגשה חי עמוק בתודעה של ספר 'בראשית' ולא בתודעה של ספר 'שמות'?
באחד הסיפורים החסידיים הקלאסיים, רבי מנחם מנדל מקוצק פונה אל קבוצת יהודים חשובים ושואל אותם היכן א-לוהים. החסידים, משועשעים מהשאלה הפשוטה כל כך, עונים לו בפסוק מפורש שהיה שגור אצל הבעל שם טוב: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג), אבל הרבי מקוצק מסרב לקבל את התשובה האוטומטית ומשיב לעומתה: "א-לוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס". מנגשה חושב שסיפור זה אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון, משום שאם אלוהים נמצא בכל מקום, אי אפשר לומר שהוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס – השאלה היא אם האדם מודע או לא מודע לנוכחותו, ובלשונו: "אלוהים נוכח כך או כך".
הרמב"ם פתח את קודקס ההלכה היהודית הסמכותי שלו, משנה תורה, במשפט: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמיים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". האם אפשר לטעון שהפילוסופיה הדתית של הרמב"ם היא פילוסופיה דתית המנותקת מחוויית החיים ומן הצרכים העמוקים של בני אדם רגילים שאינם פילוסופים? מנחם קלנר הִשווה בין הפילוסופיה הדתית של רבי יהודה הלוי לבין הפילוסופיה הדתית של הרמב"ם: "השוואה מועילה בין הרמב"ם לרבי יהודה הלוי מזדמנת סביב הפסוק הראשון של עשרת הדיברות: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". הרמב"ם מבין את הפסוק פחות או יותר כך: "אנכי ה' אלהיך – לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", לעומת רבי יהודה הלוי, המדגיש את המילים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הרמב"ם מפרש את הפסוק הראשון של עשרת הדיברות כפסוק המורה תפיסות מופשטות בדבר קיומו ואחדותו של אלוהים; רבי יהודה הלוי מפרשו כפסוק המכונן קשר בין אלוהים לעם היהודי. הרמב"ם מוצא את אלוהים בטבע, רבי יהודה הלוי בהיסטוריה.
התרבות הדתית של בית ישראל שוללת חיים פרדוקסליים של שהייה בו-זמנית בשני קצוות מנוגדים, והיא כוללת תפיסה של כניעה מוחלטת – א-לוהים נמצא לא רק במקום שנותנים לו להיכנס, א-לוהים נמצא בכל מקום. יהדות אתיופיה מלמדת אותנו ללמוד תורה לקיים את הטקסים והמנהגים הדתיים, אבל לא משאירים את א-לוהים כמושג ערטילאי, אלא כישות רלוונטית חיה שמנהלת דיאלוג עם המציאות. חיבור בין רבי יהודי הלוי לרמב"ם, חיבור ומציאת איזון בין ספר 'בראשית' לספר 'שמות'.
