חמישה תלמידים, משמע עמל שכלי ורגשי גדול
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן…" (אבות, ב', ח').
מחלוקת נטושה בין חז"ל אודות מרחב בית המדרש והראויים ללמוד בו.
נחלקו הלל ושמאי: "וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה" (אבות א, א) שבית שמאי אומרים אל יִשְנֶה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים לכל אדם יִשְנֶה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונִתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וּכְּשרים" (אבות דרבי נתן ב׳,ט׳).
נחלקו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה: "תנא; אותו היום סִלקוהו לשומר הפתח ונִתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש…" (ברכות כח ע"א). כשהוחלף רבן גמליאל בר' אלעזר בן עזריה נוספו בבית המדרש, לפי גרסה אחת, 400 תלמידים ולפי אחרת – 700 תלמידים.
חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. אולם, יתכן ואף סביר להניח כי הם היו חוד החנית, ומאחוריהם היו רבים אחרים. ובכל זאת נזכרו החמישה.
כשלמדתי לתואר במחשבת ישראל, קורס אחד בו למדתי, מנה שלושה סטודנטים בלבד. חווית הלימוד בו, הייתה בלתי נשכחת, לחיוב ולשלילה… לטוב ייאמר, שלא היה רגע דל ללא קריאה, פרשנות וניתוח שיעורי הבית. תכני הקורס עובדו לאין ערוך בהשוואה לקורסים אחרים. טוב נוסף, שנבע ממצבת התלמידים הדלה, היה הכרותינו ההדדית (המרצה היה קשוח וחיסל שיחות חולין…) וכן העובדה ששלושתנו הפכנו לקבוצה בלתי נפרדת… אולם, סיבת "דיבוק החברים", ראויה קצת פחות: חשש/אימה שמא ייווצר מצב בו מי מאתנו לא יגיע לשיעור וישאיר זוג או חלילה סטודנט בודד (!) להתמודד עם תביעות המרצה והטקסט… זכורה לי פעם בה השתעלתי תכופות ונאלצתי לצאת מהכיתה לשתות מים. עיני חבריי לוו אותי בתסכול מעורב בחמלה…
חמישה תלמידים, משמע עמל שכלי ורגשי גדול. רבן יוחנן בן זכאי תבע, אך גם הביט, הכיר והתפעל.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(בלק תשפ"ב)