הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
יש לצפות שחברה ששומרת הלכה תהיה מוסרית יותר וגם הסביבה הפיזית שלה תהיה תקינה ובריאה יותר
האם ההלכה והמוסר צועדים יד ביד? ישעיהו ליבוביץ' טען שלא. לשיטתו, ההלכה מנוגדת באופייה למוסר. שכן המוסר מבקש את האדם ואת הסדר החברתי, ואילו ההלכה מבקשת את א-לוהים. המוסר מקיים את האנושיות, ואילו ההלכה משעבדת את האנושיות. כל כולה של ההלכה זו הכניעה של האדם לצו הא-לוהי והיציאה מגבולות עצמו.
ואולם, דומני שפרקי הבריאה בתורה מלמדים אחרת. לא רק שההלכה לא מנוגדת למוסר, אלא היא מזדהה איתו. ראינו ברשימות הקודמות שההלכה הגיעה לעולם יחד עם בריאת האדם. בסיפור הבריאה הראשון, האדם צווה עם בריאתו לפרות ולרבות, למלא את הארץ ולכבוש אותה. בסיפור בריאה השני, קנה האדם עם יציאתו מגן עדן את היכולת להיות כא-לוהים "יודע טוב ורע". ההלכה, מבחינה זו, מופיעה יחד עם הופעת האנושיות. היא חלק ממנה.
אבל מעבר לכך, יש להלכה גם זיקה גדולה מאד לעולם. כשא-לוהים בורא את העולם הוא מתבונן בכל יום על מה שהוא עשה וקובע שהדבר טוב. "וירא א-לוהים את האור כי טוב, ויבדל א-לוהים בין האור ובין החושך". בסיום מלאכת הבריאה הוא מתבונן אחורה וקובע שהכל טוב מאד: "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". גם בסיפור הבריאה השני מופיע המושג 'טוב'. שמו המלא של עץ הדעת היה "עץ הדעת טוב ורע". וכשהאדם אוכל ממנו, אומר א-לוהים "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע".
הביטוי 'טוב' הוא היגד מוסרי, שלכאורה לא שייך לתיאור הבריאה. אי אפשר להגיד שהאור או השמיים, הארץ או החיות, הם טוב. אפשר להגיד שהשמש קיימת או שהטיעון שהיא קיימת זה אמת. השיפוט המוסרי לא תקף ביחס לטבע. עובדה היא עובדה, ואין היא טובה או רעה.
מדוע בכל זאת משתמש א-לוהים בביטוי 'טוב' בתיאור הבריאה? כמדומני שהביטוי 'טוב' לא פונה לעצם קיום הטבע אלא למלאכת סידורו – הוא שיפוטי ביחס למלאכתו של א-לוהים, אשר סידר את הטבע, העמיד אותו על כנו, הבדיל בין גורמים שבו, וכך איפשר את תפקודו העצמאי. הרמב"ם, בספרו 'מורה הנבוכים' (ג, יג), מסביר כך את ההיגד הזה: "הודיע שכל היצירות האלה התאימו למטרתו ולכוונתו והן ממשיכות ומתמידות על פי מה שהיתה הכוונה בהן".
כל זה מלמדנו שהיסוד המוסרי, הטוב, שאותו צריך לעשות הוא הדבר שמקיים את העולם ומביא להתמדת קיומו, ואילו הרע הוא זה שמכלה אותו. לכן פריה ורביה היא מעשה טוב, ומנגד, מי שמשחית את זרעו ונמנע מלהביא ילדים לעולם עושה מעשה רע. מלאכת הבריאה לא נגמרה והיא מוטלת על האדם לעשותה. לכן, שמירה על הטבע וחשיבה אקולוגית היא מעשה טוב, ופגיעה בטבע היא מעשה רע. המוסר מתחבר כאן עם הטבע וצועד איתו יד ביד.
ולכאן גם מתחברת ההלכה. ההלכה נלווית ליצירת האדם, שכן האדם הוא היצור היחיד שיודע טוב ורע ויכול לבחור ביניהם. ההלכה קוראת לאדם להכיר בטוב ולעשותו. זו תכליתה.
מסיבה זו, אני סבור שההלכה אמורה להזדהות עם המוסר, ולשניהם אמור להיות ביטוי בעולם הטבעי. יש לצפות שאדם ששומר הלכה יהיה אדם טוב יותר וגם בריא יותר. יש לצפות שחברה ששומרת הלכה תהיה מוסרית יותר וגם הסביבה הפיזית שלה תהיה תקינה ובריאה יותר. זה לדעתי המסר שחוזר על עצמו לאורך התורה. "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה… לטוב לנו כל הימים", אומר משה בספר דברים. "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", אומרת פרשת משפטים. יש קשר ישיר בין הטוב הריאלי, החיוב המוסרי וההלכה.
לכן, אדם שמקיים הלכה אך מושחת מבחינה מוסרית- לא רק שפוגם ב'דרך ארץ' שקדמה לתורה; הוא פוגם בהלכה עצמה. אדם ששומר הלכה אך משחית את הטבע או את גופו, פוגע ביסודות ההלכה עצמה. הוא אינו שומר הלכה. זהו הבסיס לתפיסת הדת האוניברסלית, עליה נדבר בפעם הבאה.
(מטות תשפ"ב)
