הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מפרופ' ישעיהו ליבוביץ' למדנו שלא פחות חשוב מהשאלה שנשאלת הוא הניסוח שלה. פעמים רבות, כשהיה פרופ' ליבוביץ' נשאל שאלה בנושא מסוים, היה מגיב ואומר שאין פשר לשאלה או שהוא לא הבין מה השואל רוצה. אני מניח שאילו היה רוצה היה מבין למה השואל התכוון, אבל הוא ביקש ללמד בתגובתו זו שצריך לדייק בשאלה. שלעתים השאלה נובעת מכך שהיא עצמה לא בהירה.
כך קורה לי לא אחת כשאני נשאל בשאלות בהלכה בסגנון הבא: "האם זה אפשרי לעשות כך או לא לעשות אחרת?". כמו יהודי טוב, אני עונה בדרך קבע לשאלות מעין אלו בשאלה: "אפשרי בעיני מי?". וכשמשיבים לי אנשים שהם לא הבינו את שאלתי, אני מפרט להם: "האם כוונתכם שהדבר אפשרי בעיני א-לוהים או אפשרי בעיני ההלכה?"
זוהי הבחנה חשובה. רבים נוטים לראות בהלכה ייצוג של רצון הא-לוהים מהם כאן ועכשיו. וכשאין הם יודעים כיצד לנהוג בסיטואציה מסוימת, הם חושבים שאם יפנו לרב שיאמר להם את דעתו ההלכתית, הם ידעו את רצון הא-לוהים מהם. לכך הם שואלים האם דבר כלשהו אפשרי או לא. בעיניהם, דברי הרב ורצון הא-לוהים חד הם.
אך כמובן שהדבר אינו נכון. אם בימים שהיתה נבואה היה קשה לדעת מהו בדיוק רצון הא-לוהים (הרי כנגד נביאי אמת היו מאות ואלפי נביאי קשר, ולאדם הפשוט לא היה כל יכולת לדעת האם מי מהם מייצג את רצון הא-לוהים), כל שכן שהדבר נכון בזמן שאין בו נבואה. התורה שבעל-פה וספרות ההלכה בכלל הם מפעל ספרותי שמתפתח כבר מאות רבות של שנים מבלי כל גילוי שכינה. ובתוך המפעל העצום הזה יש אלפים רבים של מחלוקות וחוסר הסכמות, וחילוקי מנהגים ומסורות. ומי ערב לכך שכל הלכה שהוכרעה בכל זמן מן הזמנים, ואשר הגיעה אלינו, היא זו שאליה א-לוהים כיוון?
וגם אם כן, ואמנם יש איזושהי השגחה שהביאה לכך שההלכה שא-לוהים רצה היא זו שהתקבלה בישראל, מה נאמר כאשר נראה שני רבנים חולקים בהלכה מסוימת באותו זמן, זה אומר מותר וזה אומר אסור? האם רצון הא-לוהים אז כמקל או כמחמיר? ואם עליהם עוד נוכל לומר ש'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים', מה נענה כאשר נראה רב אחד פוסק הלכה בעניין מסוים ולאחר זמן מה חוזר בו ופוסק אחרת מכך? האם נאמר שרצון הא-לוהים השתנה במהלך השנים?
כמובן שהתשובה לכל השאלות הללו היא פשוטה. אין כיום קשר ישיר בין פסיקת ההלכה ובין רצון הא-לוהים. ואין להיבהל מלומר דבר שכזה. ההלכה, כמפעל עיוני וספרותי, הינה מערכת שפועלת כבר למעלה מאלפיים שנה מכוח עצמה. יש לה את כללי הפעולה שלה ואת הכוחות המניעים אותה – פרשניים, היסטוריים, חברתיים ועוד – וא-לוהים לא מתערב בכך. א-לוהים הוא זה שהשיק את אותה מערכת, כשמסר לנו את יסודותיה (בתורה שכתב) ונתן לה את הדחיפה הראשונה להתפתחותה (בתורה שבעל-פה), אך מעבר לכך אין הוא מתערב בה כלל. א-לוהים סמך ידו כביכול על האופן שהיא תתפתח בידי בני אנוש, ובכך נתן מקום לכל המחלוקות והשיטות והדעות שיעלו לאורך כל הדורות (וכן, גם לפסק ההלכה בנושא הזום, למי שהספיק לשכוח), ואפילו לאלו שבשם הנאמנות לא-לוהים יפעלו נגד הכללים שלה (כמו רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה בגלל שיקול של 'עת לעשות לה").
לכן כשאנו שואלים האם דבר כלשהו אפשרי, איננו מתכוונים אלא לשאלה האם הדבר מקובל להיעשות (או להפך) בעיני המנגנון ההלכתי, שאנו מכריעים להיות נאמנים לו. מי שרוצה להיות חלק מהמערך הזה, מעוניין לדעת כיצד המנגנון הזה פועל ונוהג במקרים מסוימים, כדי שהוא יהיה חלק ממנו. אך האם אותו מנגנון יספק לנו בהכרח את רצון הא-לוהים מאתנו? את השאלה הזו כל אדם צריך לפתור לעצמו ובעצמו. נאמנות להלכה זה דבר חשוב אבל לא מספק. האדם צריך לשאול את עצמו בנוסף לכל, האם הוא גם חי ונוהג לפי איך שא-לוהים מצפה ממנו. זו שאלה שהתשובה עליה לא כתובה לא בספר ולא מצויה אצל אף רב. זו שאלה שאת התשובה עליה האדם צריך למצוא במסע חייו, ובכך לחתור לשלמותו שלו.
(תרומה תצווה תשפ)
