פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
הפסוקים הראשונים המתארים את דבורה בפרק ד' (ד-ה) בשופטים מוסרים לנו לא מעט מידע:
"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל–בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט".
דבורה מתוארת קודם כל כאשה, נביאה ואחר כך כשופטת. באשר לזיהויה כ"אשת לפידות" יש פרשנויות שונות. יש הסבורים שזה שם בעלה או כינויו. אולם ייתכן שזה תיאור של דבורה שהיא כדברי בעל המצודת דוד, אשת חיל כמו לפיד (רונית שירן, דמותה הספרותית של דבורה ומאפייני מנהיגותה על פי שופטים ד-ה, עבודת דוקטור, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ו, עמ' 40-39). המיקום שבו היא שופטת הוא מרכזי בהר אפרים, אולם היא שופטת את כל ישראל ("ויעלו אליה בני ישראל למשפט") ומנהיגה בהמשך את המלחמה בצפון הארץ. כפי שכותבת רונית שירן, "המרחק הגיאוגרפי בין מקום מושבה של דבורה למקום התנהלות המלחמה – עמק יזרעאל – מלמד על פרסומה של דבורה ועל שיעור קומתה כמנהיגה" (שירן, שם, עמ' 36).
בפרק ה' (ו-ז) בשירתה המפעימה של דבורה היא מתארת את המצוקה הקשה שהייתה תחת הלחץ של יבין מלך כנען ושר צבאו ססרא: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ– עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל."
כלומר, בני ישראל התקשו ללכת בדרכים ראשיות מחשש ההתקפות של הכנענים, ולא ניתן היה לגור בערי פרזות שלא היו מוגנות. דבורה החליטה לשים לכך סוף והיא מזמנת (פרק ד', ו-ז) את המצביא ברק בן אבינועם משבט נפתלי. ברק נענה לזימון, כנראה מכוח סמכותה של דבורה, ובפגישה ביניהם היא מורה לו לזמן 10,000 לוחמים משבטי נפתלי וזבולון הצפוניים אל נחל קישון ושם להתעמת עם צבאם של יבין וסיסרא. דבורה מדברת בתקיפות ובהחלטיות כנראה מכוח מעמדה כנביאה וכשופטת, אבל גם כדמות כריזמטית שמושכת אחריה בני אדם. ברק שהוא הדמות היותר פסיבית לעומת דבורה, אינו מוכן לצאת לקרב בלי שדבורה תצטרף אליו להנהיג את העם וכך קורה. על פי התיאור, ברק אינו מי שגורם לניצחון, אלא הא-ל המתערב שנציגתו עלי אדמות היא דבורה. ברק מצטרף להנהיג את המרדף אחרי סיסרא הנמלט, אך גם שם, אישה, יעל אשת חבר הקיני, היא שהורגת את שר הצבא הבורח.
פרנק פולק מבחין בין שני סוגי דמויות ראשיות (פרוטגוניסט) בסיפורי המקרא: 'הגיבור המושיע' שפועל כדי להכות אויב פוגע (משה, גדעון וכדומה) לעומת ' הגיבור הקורבן' (רות, אסתר) כשהגיבור גם נפגע בעצמו ופועל למצוא דרכים לתקן את המציאות (פרנק פולק, הסיפור במקרא-בחינות בעיצוב ובאמנות, ירושלים: האנציקלופדיה המקראית מוסד ביאליק, 1994, עמ' 257-256). אין זה מקרה שהגיבורים המושיעים הם בדרך כלל גברים. אולם דבורה היא דגם מופת ל'גיבורה מושיעה'.
בכל ההיבטים הללו דבורה היא אישה פורצת דרך בעלת משקל היסטורי רב ביותר. אישה מנהיגת העם שיוצאת בראשו למלחמה כדי להושיעו. אני לא מכיר דוגמה בולטת בעולם העתיק של אישה מנהיגת עם שיוצאת בראש גייסותיה לשדה הקרב. גם בעולם המודרני, מלכות מהמעלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה העולמית כמו אליזבת הראשונה באנגליה במאה ה-16 וקתרינה הגדולה ברוסיה במאה ה-18, לא הנהיגו את צבאותיהן בשדה הקרב. המקרה היחיד המוכר לי של מנהיגה שהנהיגה צבאות מכוח רוח אלוהית, הוא של ז'אן ד'ארק שהובילה לשחרור צרפת מידי צבאות אנגליה במאה ה-15. אבל היא הייתה בת איכרים פשוטה שטענה להתגלות אלוהית וליכולת ניסית, ולא שופטת ומנהיגה מוכרת.
בסיום קורס קצינות ב-1951, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שכידוע היה מעריץ מושבע של התנ"ך:
"הגדולה שבנביאות ישראל ונשותיה-היתה בלי ספק דבורה אשת לפידות […] דבורה היתה לא רק נביאה ושופטת-אלא מצביאה. לא ז'אן ד'ארק היתה המצביאה הראשונה בהיסטוריה האנושית אלא דבורה הנביאה […] וברק היה רק קצין המבצעים שלה […] מהתקופה הקדומה של תולדותינו, מימי האבות ועד החשמונאים עומדת דמותה של דבורה כדמות פלאים של האשה העליונה, המחוננת במכלול סגולות מפוארות ונדירות גם בגבר וגם באשה: חזון, גבורה, כושר מנהיגות, נבואה, מצביאות, שירה, נדיבות לב" (דוד בן גוריון, "בעקבות דבורה", חזון ודרך, כרך שלישי, תל-אביב: עם עובד, 1957, עמ' 77-76).
(ויצא תשפ"ג)
