מעשה באב ובנו שעשו פק"ל קפה

"יאללה", אמרתי לילד הבכור שלי: "מחר אתה ואני הולכים למסע של כמה ימים ב'שביל ישראל'. נלך את קטע 6: מעין נון לכנרת מושבה". הילד שלי הסתכל עליי ולא הבין: "אבא, האוטו במוסך? למה אנחנו צריכים ללכת?". "זה בדיוק העניין", עניתי לו: "ללכת. להרגיש את ארץ ישראל דרך הרגליים. לא לחפש הנחות. להריח את האדמה. להתחבר מחדש לארץ הזו. לא נשמע לך מלהיב?".

"עזוב אבא, אני מעדיף להישאר בבית ולראות את הסופר קאפ הצרפתי: פאריס סאן ז'רמן נגד נאנט".

לא הבנתי אותו: "עזוב אותך, עוד משחק כדורגל. יהיו לך מיליון כאלו. את מי זה מעניין? בוא תתוודע למשהו חדש. חוויה של אב וילד. רק אתה ואני מנותקים משאר העולם. בטבע". הילד שלי הסתכל עליי ושאל אותי: "תיקח איתך את הסמארטפון שלך?"." ברור", עניתי. "איך אפשר בלי? אבל רק למקרים מיוחדים. בשביל התחושה הטובה". "אז זה לא נקרא באמת להתנתק", הוא קבע בנחרצות: "רוצה טבע? אז עד הסוף. לא יקרה שום דבר אם נהיה כמה ימים שנינו רק בטבע".

הרגשתי שהשיחה הזו הולכת צעד אחד רחוק מידי. רציתי חוויה נחמדה וייחודית עם הילד בטבע. בלי הסמארטפון זה מתחיל להישמע יותר כמו הישרדות. מאיפה אני יודע באיזה יצורים ניתקל? איזה אבא אחראי הולך לטיול שטח עם הילד שלו בלי פלאפון? אפשר ליהנות מחוויית ניתוק והתבודדות עם סמארטפון בכיס. לא צריך להגזים.

אבל הילד בשלו. "רוצה חווית טבע?", התעקש, ואמר לי: "תשאיר את הסמארטפון בבית. נסתדר כבר". חשבתי שזה יעבור לו, אבל אחרי שראיתי שהוא איתן בדעתו – ויתרתי.

ארגנו תיק, כמה בקבוקים של מים, לקחנו ערכת פק"ל קפה וציוד שדה לשטח ויצאנו לדרך עם מפות שביל ישראל. תוך כדי ההליכה השתוממתי כמה שאני בעצם לא מכיר את הארץ היפייפיה שלנו. רגע לפני שאתם דוהרים לפורטוגל וחציית התמזה, ראיתם כבר את השקיעה מהזווית של הסטף?

הדלקנו מדורה, ופתאום אני קולט שכבר כמה שעות שאני והילד שלי מדברים ומדברים ובכלל שכחתי מהסמארטפון. נראה שפשוט נמשכנו לתוך חוויית השיחה בין אב לבנו. בעזרת ה' עוד שנתיים הוא בר מצווה ולא זכור לי מתי יצא לנו אי פעם לדבר בצורה כזו, פתוחה, כנה, מתעניינת. אינטימית. זה היה מדהים. הערב ירד. הקמנו ביחד אוהל. לאחר מכן הלכנו לחפש חומרי בעירה. זרדים. עצים. כל דבר שיכול להתחיל אש. בהתחלה נלחמנו ברוח אבל אחרי כמה ניסיונות הלהבה תפסה. בינתיים הילד שלי ארגן את הפק"ל קפה והעמיד את הפינג'ן שהחל לרתוח. הלילה התנחל וכיסה את השמיים. הכוכבים נראו לנו בזוהר שטרם ראינו כמותו. זה היה מחזה מכשף. התחלתי להסביר לילד שלי על מפת הכוכבים והעגלה הגדולה. הסתכלתי על השעון: עברו כבר מעל שתיים עשרה שעות מאז שמישהו מאיתנו נחשף למסכים. כלום. דממת אלחוט. זה כל כך לא היה חסר לנו.

התיישבנו מסביב למדורה, שלפתי את הגיטרה והתחלתי לנגן את 'מודה אני' של מאיר אריאל. פתחנו את הלחם ועשינו טונה מעושנת. למרות הפשטות של המאכל הזה, הטעם של הטבע התלבש עליו והפך אותו לבלתי נשכח. החוויה הזו שאנחנו יושבים ביחד במדורה ורק אנחנו, השמיים, הכוכבים ויללות התנים שם בלי אף אחד אחר – הייתה חד פעמית ונחרטה לנו חזק בלב.

לפתע הפתיע אותנו קול מאחור: "ערב טוב חבר'ה, אתם צריכים משהו?" הדמות נראתה כקשיש נחמד שנראה באזור גילאי השבעים. הסברתי לילד שלי שזה היה אחד מ'מלאכי השבילים' שאפשר להיעזר בהם כשעושים את 'שביל ישראל'. הודיתי לו ואמרתי לו שאנחנו בסדר גמור ותודה על ההתעניינות. הוא אמר לנו שהוא גר רבע שעה הליכה ושאם נצטרך משהו אנחנו יותר ממוזמנים. אנשים טובים באמצע הדרך.

אחרי שעה וחצי נוספת של דיבורים הילד שלי אמר לי: "אבא, אתה יודע שאלמוג סיפר לי שאח שלו חזר עכשיו מיורודיסני לטיול בר מצווה שעשו לו". הוא הרים אבן קטנה, השליך אותה לעבר המדורה והמשיך: "תגיד לי, מה חסר לנו כאן עכשיו מתחת לשמיים?".

ניסיתי להיזכר מתי יצא לי לשבת ככה עם הילד הבכור שלי מתחת לשמיים, ליד המדורה רגע לפני שאנחנו נכנסים לאוהל שהקמנו. אף פעם…

לקראת חצות אחרי שדיברנו על החלומות שלו ועל החברים הטובים שלו ועל מה שהוא רוצה להשיג השנה ובעיקר על איך אנחנו מצליחים בעזרת ה' לחזור שוב על המסע המופלא הזה הלכנו לישון.

ואז, התעוררתי בבוקר והבנתי שזה היה חלום. משהו שם בתמונה שלי מנגן בגיטרה נראה לי חשוד… אבל בכל זאת, ולמרות הכול, חיוך קטן נמרח לי על הפנים. כי לפעמים, מה אתם יודעים, חלומות מתגשמים.

(מסעי תשפ"ב)