למה המוסלמים אוהבים את אתיופיה?

ישנם פילוסופים שאוחזים בדעה שהאחר הוא הגיהנום שלי וישנם אחרים האוחזים בדעה שהאחר הוא התקווה שלי. אז מהו האחר, משאב או מאיים? מה עלינו לעשות על מנת לסמן את האחר כמקור לנחמה ותקווה ולא כמקור סכנה ואיום? הדבר המדאיג ביותר, ממה שאני מתרשם, הוא שהחשדות והשנאה בין האזרחים הערבים של מדינת ישראל לאלו היהודים הולך ומחמיר, והופך לשיח של חירשים, עד כדי איבוד המוסריות. הנרטיב השקרי תופס מקום – את מי מעניינות העובדות?

אפשר היה לראות במבצע האחרון, 'עלות השחר', דוגמאות טובות לכך, שסיפקו לנו חברי כנסת – בעיקר מהרשימה המשותפת. לדוגמא, חבר כנסת אחד פרסם תמונה מזעזעת של ילדים הרוגים מעזה וטען שהם ילדים חפים מפשע שנרצחו בדם קר על ידי צבא הכיבוש. (לפי זה גם הוא בעצמו, כאזרח ערבי ישראלי, כובש מעצם היותו חבר כנסת בפרלמנט הישראלי שאף מקבל משכורת). והנה, לאחר שהתברר שהילדים נהרגו בכלל מירי של הג'יהאד עצמו, מחק אותו חבר כנסת את הפרסום. על כך תמה אחד הכתבים (יובל קרני): "לילדים ההרוגים הפלסטינים כבר אין פנים ושמות כי הם נהרגו על ידי מחבל פלסטיני ולא על ידי ישראל? מצד שני, כאשר אזרח ערבי מביע דעה חריגה או שונה, לעיתים אפילו מעצבנת בעליל, הוא מתויג באופן אוטומטי כ"תומך טרור" או כמי שחבר לאויבי ישראל כדי לפגוע בה".

האם יש תקוה למצב הזה? כהרגלנו נטען שיהודי אתיופיה יכולים לשמש מעין נקודת אור ונחמה למצב הזה. ומדוע? בגלל העובדה שמציינים חלק מההיסטוריונים.

האסלאם המזרחי תיכוני, כמדינה וכאימפריה, כפי שמציין חגי ארליך, לא זכה מעולם להשתלט על קרן אפריקה. הוא חדר אליה כדת ללא ניצחון פוליטי. האסלאם לא כבש את חבש. מדוע האסלאם האימפריאליסטי היה מוכן להתיישב כדת תחת שלטון נוצרי באתיופיה ללא ניצחון פוליטי? זה לא מקרי, אלא מכוון. אך מה עומד מאחורי זה? באחת הפעמים שמעתי מפי פרופסור אפרים יצחק על המורשת העתיקה והמשמעותית שיש למוסלמים באשר לאתיופיה. על פי התפיסה המסורתית, בני הקהילה המוסלמית המוקדמת במכה עמדו בפני רדיפה, מה שגרם למוחמד לייעץ להם לחפש מקלט בחבש בחצרו של הנג'אשי הנוגוס (המלך) באקסום. לא זאת בלבד שמלך חבש קיבל אותם בסבר פנים יפות, אלא הוא הגן עליהם מפני אויבים שחפצו במיתתם. חגי ארליך מביא בהקשר זה אמירה המיוחסת לנביא מוחמד והיא תומצתה בחדית' (אוסף הלכות וסיפורים אודות הנביא מוחמד ודרך חייו): "הניחו לאתיופים כל עוד מניחים הם לכם". כותב ארליך: "לפי המסורת היה הנביא אסיר תודה לידידו הנוצרי האתיופי, המלך 'אשר לא יעשוק איש ואשר הציל את תומכיו'. הורתו הגיעה לדרגה כזאת, שהוא היה מוכן להכריז על האתיופים כולם כבני ארץ אשר אין להחיל עליה את חובת הג'יהד, וזאת למרות דבקות שליטיה בנצרות… רק האתיופים נפטרו מג'יהד בזכות הכרת תודה בעלת משמעות נצחית. ולפיה הייתה אתיופיה המקרה היחיד בעצם של 'ארץ ניטרלית' דאר אל חיאד. ראיה משפטית סובלנית זאת כלפי המדינה האתיופית הייתה שלובה במסורת תדמיתית שלה כמופת של צדק אנושי, גם אם צדק זה אינו אסלאמי" (אתיופיה והמזרח התיכון, עמ' 56).

היחסים הראשונים הללו בין המוסלמים הראשונים, בין מלך אתיופיה למוחמד – אין שום סיבה שלא יעבדו היום. זה לא משנה תחת איזה שלטון אנחנו חיים, בתנאי שיהיו צדיקים כמלכה הקדמון של אתיופיה. של מי האחריות? של המדינה או של האזרח? זאת שאלה כבדת משקל. אבל כרגיל, זו אחריותם של שני הצדדים. יש פה אחריות של מדינת ישראל להפוך למופת הצדק האנושי ולראות באזרחיה כמשאב ולמקור נחמה ותקווה, ומצד שני- חובת אזרחיה לראות במדינה כמקור למופת הצדק האנושי. שכן לימדו אותנו יהודי אתיופיה, ולימד אותנו רבי נחמן ש"דברים שאדם חושב על הזולת יוצרים אותו – האופן שבו אתה תופס את הזולת יגרום לכך שהוא אכן יהיה כזה. עצם חיפוש הטוב ולימוד הזכות על הרשע, שוללת מאותו רשע את רשעותו… הבעש"ט לימד שאם אדם חושב על זולתו רע, הדבר משקף את הרוע שלו עצמו, אולם ר' נחמן מפליג עוד ואומר שהרוע שלך הופך אותו לרע, ושהמחשבה הרעה עליו הופכת אותו אמנם להיות כזה. אלה שני סודות עמוקים שאם נפנים אותם, הם יהיו מפתח רב עצמה לתיקון היחסים החברתיים" (הרב שג"ר, על כפות המנעול).

אמנם מדינת ישראל איננה מושלמת והיא לא מה שכתב מוחמד על אתיופיה כ'מופת הצדק האנושי', אך עם זאת עלינו להבין שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. המדינה היא נס גדול. מדינת ישראל איננה מפעילה טרור סתם ככה, כי בא לה, המדינה איננה פוגעת והורגת חפים מפשע. לא שחורים ולא לבנים, לא ערבים ולא פלסטינים, לא שמאלנים ולא ימניים. אני חושב שיהודי אתיופיה יכולים לעזור לנו להוביל להבנה זאת, לעזור לנו לראות בכל אחד ואחת כולל במדינת ישראל – מקור תקווה ונחמה.

(ואתחנן תשפ"ב)