מהו היחס הנכון למיעוטים?

האחריות כלפי האחר בתורה, איננה אחריות שלילית של מניעת נזק אלא גם אחריות חיובית לדאוג לרווחתם

"עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, י"ח- י"ט).

פרשתנו מלמדת אותנו פרק יסודי ביחסה של התורה למיעוטים, לאנשים שהם שונים והם לא נמצאים במרכז החברה והציבור, אולם הם חיים בתוכה והם חלק ממנה. הראיה התורנית ביחס לחברה היא כוללנית, היא מסתכלת על כל רבדי החברה ומנסה ליצור זיקה הדדית, אחריות, עזרה ותמיכה כדי שחלקי החברה הנמצאים בפריפריה יוכלו להתקרב יותר למרכז ובכדי לצמצם את הפערים של רוב ומיעוט בתוך החברה.

המיעוט בחברה, פושט צורות שונות לאורך הדורות. לעיתים המיעוט מוגדר כמי שהוא בן דת אחרת ואיננו חלק אינטגרלי מהעם היהודי, ופעמים שהמיעוט מוגדר כמי שהוא חלק מהקולקטיב, אבל הוא שונה מבחינה משפחתית, רוחנית או כלכלית. אולם, תמיד המיעוט מבטא את השונה, את האחר. התורה מכוונת בדבריה לכל מי שנמצא במעמד חלש בתוך החברה והופך למיעוט; היתום, האלמנה, הזר, גר תושב, גר צדק, מאמינים בדת אחרת, כל אלו שהם מיעוט בארץ ישראל בה עם ישראל הוא חברת הרוב.

התורה מלמדת אותנו בפרשה זו כי החברה היהודית חייבת לכל אזרחיה, גם לנכרים ולגויים, את מלוא הזכויות שמעניקה התורה ליהודים. התורה מצווה עלינו להיות רגישים לגורלם של זרים אלה: "לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּך ה' אֱלהֶיך מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּך לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, יז- יח). הגר משמש דוגמה למחוסרי הגנה, לאדם שאין לו משפחה או חברים המוכנים להתערב למענו. משום כך מזהירה אותנו התורה ב- 36 מקומות להתייחס באהבה ובאדיבות אל הגר (בבא מציעא נט, ב). ולא רק אל הגר, אלא גם אל המקופחים שבחברה. העניים, התלויים באחרים, וכן כל מדוכא או סובל, נמצאים כולם תחת חסותו המיוחדת של הקדוש ברוך הוא, והוא מסר אותם להגנתנו ולחסותנו.

הרב שמשון רפאל הירש, מלמד אותנו שמקורו של היחס לאחר, לנכרי ולמיעוט הוא במעשיו של אברהם אבינו: "כאשר ניגשים לדון בחובת האהבה מישראל כלפי הנכרי, מן הראוי להתבונן בדוגמה שהציב לנו אברהם אבינו שלמרות היותו נימול, לא נשתנה יחסו אל האנושות שמחוץ לחוגו. הן כך הורונו חכמינו, שהייתה זאת דאגתו היחידה של אברהם והיא שהביאתו אל פתח האוהל כחום היום" (בראשית יח, א).

ייחודה של תורה הוא באתיקה שבה, המתבטאת בהתחשבות מרבית בזכויות האדם ובכבודו. כבוד הבריות וצדק חברתי הם חלק יסודי בתפיסת היהדות המדגישה שהאדם נברא בצלם אלוקים. התנהגות במידת הרחמנות, החסד והנדיבות כלפי הזולת אינה חובה אזרחית או מוסרית בלבד, אלא עיקרון דתי כה שורשי, המחייב אותנו לפעול באופן מוסרי וערכי למען האחר ולמען החברה כולה.

בבסיסה של המוטיבציה לכבד ולעזור לחלש ולמיעוט יש גם מימד חברתי וגם מימד דתי. המימד החברתי הוא כיוון שכדי לתקן את החברה יש צורך לנסות ליצור איזונים בתוכה והמימד הדתי הוא כוון שכל אדם נברא בצלם אלוקים, והדאגה לזולת היא באופן ישיר דאגה וכבוד כלפי בורא עולם.

האחריות כלפי האחר בתורה, איננה אחריות שלילית של מניעת נזק אלא גם אחריות חיובית לדאוג לרווחתם. עלינו לספק להם מזון כשהם רעבים ותמיכה כספית כאשר הם זקוקים לכך, כדי לקיים אורח חיים רגיל.

הרב קוק במידות הראי"ה נותן לנו הדרכה רעיונית כיצד לשמור על היחס לאחר מתוך רגש של אהבה: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד´ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם… ".

(עקב תשפ"ב)