מצרים – חלק א'

האם מותר לנסוע למצרים?

 כאשר סיפרתי לחבריי שאני עומד לנסוע למצרים, התעורר בין ידידיי ויכוח האם מותר הדבר או שמא יש איסור לנסוע למדינה זו? התורה אוסרת: "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עולם… לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", אולם מה כוונת התורה? האם כל נסיעה או ביקור במצרים אסורים? או שמא רק בדרך שבני ישראל עלו ממצרים לארץ ישראל? האם מדובר דווקא על איסור ישיבת קבע או גם ביקור קצר אסור? האם האיסור הוא גאוגרפי דווקא או יותר רעיוני וערכי? האם רק מצרים נכללת באיסור זה או גם ארצות אחרות שבהם סבלו יהודים צער ושיעבוד כלולות באיסור?

מקורו של האיסור לגור במצרים הוא בתורה, בתלמוד ובפוסקים. הרמב"ם אשר ירד למצרים למשך שנים רבות, כתב: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה. בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב מצרים שנאמר 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד', 'לא תוסיף עוד לראותה', 'לא תוסיפו לראותה עד עולם', ואלכסנדריה בכלל האיסור". (הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ז').

לבעל הכפתור ופרח הייתה מסורת מעיינת על מגוריו של הרמב"ם בקהיר והוא כתב על כך: "ושמעתי במצרים … שכשהרמב"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים: הכותב העובר בכל יום שלושה לאוין". (כפתור ופרח פרק ה').

מעניין, שבמשך ההיסטוריה, הפוסקים ראו צורך להסביר את האיסור ואף לצמצמו כדי ללמד סנגוריה על אותם יהודים אשר התגוררו במצרים או להתיר את דרכם של אלו אשר ביקשו להגיע למצרים כדי להציל את חייהם ולמצוא בה את פרנסתם. נדמה שהפוסקים התייחסו לאיסור זה "כגזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה" וחיפשו דרכים להיתר גם אם לכאורה זה מנוגד להלכה מפורשת.

דרכי ההיתר לירידה ולמגורים במצרים מוסברים על ידי הפוסקים בדרכים שונות. יש שהסבירו שהתורה אסרה "להשתקע במצרים" אבל ישיבת ארעי הותרה על פי דברי תלמוד הירושלמי: "לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה, לפרקמטיא ולכבוש את הארץ". (סנהדרין, סוף פ"י).

גם הרדב"ז (1479 –1573), ממגורשי ספרד, שירד מירושלים למצרים והיה במשך השנים אב בית דין ומרא דאתרא במצרים, הסביר שישיבה ארעית במצרים הותרה ויותר מכך, אם מתחילים בישיבה ארעית ההופכת לישיבת קבע מאוחר יותר, אין בכך איסור (בפירושו להלכות מלכים לרמב"ם).

וכן הוסיף: "וגם אני הכותב שכנתי שם שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם אלא ללמוד תורה וללמדה לפי שישיבת ארץ ישראל קשה עד מאד. ומי יוכל לעמוד בה שלא יצטרך לבריות?". ואכן, הרדב"ז עזב את מצרים בשנת 1553 לאחר ארבעים שנות רבנות שם וחזר לירושלים. הרדב"ז הרגיש צורך לצאת להגנתו של הרמב"ם והסביר: "ואל תקשי לרבנו הרמב"ם, שהרי נשתקע במצרים, ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות, שהיה רופא למלך ולשרים."

בעל ספר יראים, רבי אליעזר ממינץ, הוסיף היתר נוסף המדגיש את האיסור של "לשוב בדרך": "שאין האיסור אלא לשוב מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות לא". לדבריו, המסלול האסור על פי התורה הוא מארץ ישראל למצרים, אבל אם אדם עושה עיקוף או עצירת ביניים בארץ אחרת, הרי שאין בכך איסור תורה.

הסבר מקורי אחר מוצאים בדברי הריטב"א: "והנכון יותר שאין איסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נידחים בכל קצוי הארץ, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ". (בפירושו על מסכת יומא, ל"ח, ע"א). הריטב"א קובע שהאיסור קיים רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו, כך שעל פיו, כן יש לכאורה איסור ירידה למצרים בימנו.

בעקבות דבריו של הריטב"א התלבט הרב הראשי לישראל, בטרם קום מדינת ישראל, הרב יצחק הרצוג כיצד להגדיר את התקופה שלו בשלהי המנדט הבריטי, האם כתקופה שישראל שרויים על אדמתם או שמא עדיין לא?.

היתר אחר מחלק בין איסור הירידה למצרים ליחיד או לציבור. האיסור אינו קיים כאשר יחיד או פרט מתיישבים במצרים אלא רק כאשר הציבור כולו יורד למצרים כפי שהיה בעבר.

הרב קוק מוסיף נדבך נוסף ומתאר מצב בו האיסור לא קיים כאשר ארץ מצרים משנה את פניה או את שמה: "אם כבש אותה (את מצרים) מלך ישראל… מותר לישב בה… שטעמו הוא דאינה נקראת בשם ארץ מצרים …" (משפט כהן, סימן קמ"ה, עמ' שמ"ט).

האיסור להתיישב בארץ מצרים, שגרמה לסבל רב לעם היהודי, עורר בדורות האחרונים שאלה מעניינת בדבר שאלה דומה על אפשרות איסור ההתיישבות בגרמניה לאחר השואה.

אכן, למרות שלפי רוב הדעות והפוסקים מותר לנסוע למצרים, לא קל הדבר. קשה לנחות בארץ היאור עם זירת ההתרחשויות הגדולות בתולדות עמנו, עוד יותר קשה לעמוד אל נוכח הבניינים ובתי הכנסת החרבים במדינה שהם עדות לקהילות יהודיות אשר היו ואינם. על תחושות אלו ואחרות אשתף את במאמרים הבאים.

(תולדות תשפ)