הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)שני בתי הכנסת שהפכו לאחד
בית הכנסת "בית יעקוב", הראשון במנאוס, נוסד ב-1928, ונקרא בפי העם בית הכנסת של "המגורשים", כיוון שהתפללו בו צאצאים של יהודים אשר גורשו מספרד ופורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו לאדינו ונהגו כמנהגי ס"ט (ספרדים טהורים). יותר מאוחר נוסד בית הכנסת רבי מאיר, שהיה מיועד ל"תושבים", יהודים שהיו במרוקו, עוד לפני הגעת היהודים המגורשים מהאי האיברי והיו כביכול בני המקום ודיברו ערבית. לדברי זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי כנסת הייתה על פי הבדלים קטנים שהיו בנוסח התפילה בין יוצאי העיר טאטואן לעיר טנג'ר במרוקו. ב-1962, מתפללי בתי הכנסת החליטו להתאחד והקימו בית כנסת חדש הנושא את שני השמות גם יחד: "בית כנסת בית יעקוב – רבי מאיר" וכך באה אחדות לפילוג ההיסטורי.
הקהילה הרשמית הוקמה בעיר בשנת 1929 ובית הקברות היהודי הראשון בשנת 1928.
כיום גרות בקהילה במנאוס כ-200 משפחות. למרות שזו קהילה קטנה, החינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בה. פעמיים בשבוע כ-70 ילדים מתכנסים בבית הספר המשלים "יעקב אזולאי" ללימוד יהדות ועברית ומחזקים את זהותם היהודית של הדורות הבאים בקהילה רחוקה זו. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם יותר מ-100 מתפללים. בנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.
ספר תורה בן 400
בארון הקודש בבית הכנסת במנאוס מונח ספר תורה בן 400 שנה. המסורת הקהילתית מספרת שמקורו בפורטוגל והוא ליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב האינקוויזיציה והגבלות הדת אשר הוטלו על היהודים ועברו להתגורר במרוקו במאה ה-17.
ספר התורה עבר מפורטוגל למרוקו ושם המשיך עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונאס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית. הספר שכן כבוד במשך שנים בקהילה יהודית קטנה על גדות האמזונאס ורק לאחר שהקהילה נעלמה כליל, באמצע המאה ה-20, הובא לארון הקודש במנאוס.
בביקורי התרשמתי מהקלף ומצורת האותיות המעידות על מקורו וגילו של הספר. לאחר בדיקה עם מומחים בארץ, אכן ניתן לקבוע שספר התורה הוא בעל כתב ספרדי (מספרד) ונכתב בסוף המאה ה-16.
לאחרונה, בית התפוצות ביקשו מהקהילה למסור לידם את הספר למשמורת, שלאחר דיונים החליטה לטמון אותו בארון הקודש שלהם ולא להעבירו. נשיא הקהילה חיים בן שימול הסביר לי: "בבית התפוצות ספר זה יהיה עוד חפץ מיני רבים הנמצאים במוזיאון, אולם אצלנו ספר התורה הוא לב ליבה של הקהילה היהודית, עדות להיסטוריה הארוכה והמפותלת אשר הביאה את היהודים לארץ האמזונאס והוא מהווה מקור להשראה ולגאווה ליהודים במנאוס".
הקדוש היהודי
במקרה, הגעתי לביקור במנאוס ביום היארצייט (ר"ח שבט) של הרב מויאל ז"ל הידוע כצדיק וקדוש של מנאוס. צעדתי בבית הקברות הנוצרי בו הוא טמון, מתוך ניסיון, שלא צלח, למצוא את המצבה. כששאלתי את האנשים הפוקדים את בית הקברות האם הם יודעים היכן קברו של הרב מויאל, השיבו: "וודאי שכן, קברו של הרב הקדוש שלנו, בעל המופתים"… וסימנו לי את הדרך עד הציון.
הרב מויאל נפטר ב-1910 ככל הנראה מקדחת צהובה ונקבר בבית הקברות העירוני בין הגויים, כיוון שעד 1928 לא היה בית קברות יהודי במקום.
הפרטים על שליחותו ומותו של הרב שלום עמנואל מויאל באמזונאס נותרו מעורפלים, וכך גם התעלומה סביב פועלו לאחר מותו. קתולים מקומיים קראו לו "סנטו חודאו מילגררו דה מנאוס" (הקדוש היהודי עושה הנסים של מנאוס). לקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים נסים לנשמתו.
הרב מויאל עזב את מרוקו לטובת האמזונאס הברזילאי ב-1908. נראה שהסיפור ההגיוני ביותר הוא שהוא נשלח ע"י רבה הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקאווה כדי לחזק ולקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו להתרחק ממורשת ישראל. בעלי אגדה מספרים שאף אחד לא רצה להיות לצידו של הרב כשהוא גסס, מלבד אישה בשם קוטה ישראל, שטיפלה בו עד מותו.
לאחר מותו של הרב היא החלה להראות כשרון בריפוי מחלות, כגון נקעים ובעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב. קוטה היתה אומרת שהיא בורכה ע"י הרב מויאל. "היא היתה אשה פשוטה והחלה לטפל באנשים כמו שפיזיותרפיסט היה מטפל היום", אומר יצחק דהן, רופא וחזן בקהילה היהודית במנאוס.
מקום קבורתו של הרב מויאל בנוי כציון של קדוש. מסביב לקבר ובתוכו עשרות רבות של לוחיות וידיים תותבות או רגליים שהועברו לקבר כאות תודה. במסורת הנוצרית לוחיות אלו בהן מציינים את התאריך של הנס והמופת הן הדרך להודות לקדושים בדתם.
זהות יהודית באמזונאס
ההיסטוריה של יהודי אמזונאס היא היסטוריה ארוכה של חלוצים אשר חיפשו לשנות את הקשיים במרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונאס.
בהקדשה לספרו של שמואל בן שימול, "ארץ האמזוניה" נכתב: "לנכדיי: מתוך תקווה שהזיכרון והזהות היהודית ביחד עם המסורת היהודית ימשיכו להתקיים בארץ האמזוניה באלף השלישי". ככל הנראה למרות התנאים הקשים, תפילה זו התקיימה והגשימה את עצמה בפתח האלף השלישי. (בראשית תש"פ)
