הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עמדנו ברשימה הקודמת על ההבדל שבין מוסר והלכה. הלכה מטילה על האדם חובות מפורטות וברורות. היא כוללת רשימת דרישות שהאדם צריך לקיימן אחת לאחת. כך הן מצוות רבות (תפילין, ציצית, שבת, כשרות ועוד). קיום סעיפי ההלכה יביא לידי קיום המצווה. אך לא כך הוא המוסר. מוסר איננו כולל רשימת נורמות סגורה אלא הוא עוסק באופי האדם ובהתנהלותו עם סביבתו. לא ניתן לכמת את החיוב המוסרי לשורות דינים והוראות, תמיד אורח החיים השלם שהוא דורש גדול מסך חלקיו. אף זו, כל ניסיון לפרט לפרטים נורמטיביים את החוק המוסרי למעשה מסכן אותו. הנהגה מוסרית צריכה להישאר בגדר של הנהגה מוסרית כוללנית. ברגע שמפרטים אותה לשורת משימות היא מאבדת את מה שהיא.
דוגמה לחובה מוסרית היא החיוב "ואהבת לרעך כמוך". חיוב זה איננו מצביע על נורמה אחת מסוימת. מדובר בכלל מקיף, שעל פי הרמב"ם מתפרש כך ש"כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך" (הלכות אבל יד, א). כיצד הדבר מתבטא? בהלכות דעות (ו, ג) מדגים זאת הרמב"ם באמצעות הציוויים לספר בשבח חברו ולחוס על ממונו, ובהלכות אבל (שם) הוא כולל בכך את החיובים מדברי סופרים "לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם". לאהוב את הרֵע איננו אפוא מעשה מסוים שאדם צריך לעשות אלא הנהגה כללית שאמורה לאפיין את חייו החברתיים.
ההבחנה בין מוסר והלכה חשובה ואסור לבלבל ביניהם. בעולמה של האורתודוקסיה לעתים הופכים ציוויים מוסרים לענייני הלכה וככה מעקרים אותם מתוכנם עד כדי אבסורד. דוגמה טובה לכך היא הצניעות. רבים חושבים על צניעות כיום במושגים של מידות ושיעורים. הרב שלמה אבינר אוהב לדבר על כך. עשרות שנים הוא מרצה את שיטתו על האורכים המדויקים של שרוולי האישה או החצאית שלה על פי ההלכה, על איפור ועל תכשיטים.
וזה לא רק הוא. רבים באורתודוקסיה מודדים בסנטימטרים את שער האישה שיוצא מחוץ לכיסוי הראש (במידה שהיא מוציאה אותו החוצה), בודקים שזה לא יעבור את השמונה סנטימטר או העשרה סנטימטר. וכבר שמעתי על אישה מוכשרת ויראת שמים שלא התקבלה לקורס תורני מסויים רק כי הוציאה שער מהכיסוי כמה סנטימטרים מעבר לנורמה.
אך מה יוצא מגישה שכזאת? מציאות ימינו מוכיחה. נשים רבות יכולות להקפיד על כל הוראות הצניעות, לשמור על המידות ולדייק בכיסוי ראש, ואף על פי כן, להיות הכי לא צנועות בעולם. זה יכול להתבטא בפאות היוקרה שהן מתהדרות בהן, בלבוש צמוד וצעקני, באיפור כבד מידי, ובכלל – בהתנהגות שאיננה צנועה. כי צניעות איננה נורמה אלא מוסר. צניעות היא דרך חיים שמקפת כל. היא אמורה להכתיב לאדם כיצד לדבר וכיצד לאכול, כיצד להתנהג עם חבריו, ובכלל זאת כיצד להתלבש. היא לא מחייבת רק נשים אלא גם גברים. צניעות היא דבר הרבה יותר גדול מכמה סנטימטרים גלויים בשער או בזרוע. היא האישיות של האדם.
לכן, לצמצם את נושא הצניעות למידות מדויקות של חצאיות וחולצות זה הרס הצניעות. מי שמדבר על צניעות חייב להבהיר שצניעות היא אורח חיים. ניתן לדבר על האישיות וסגנון החיים שהיא מבקשת לעצב, ומשם להגיע גם לסוגיות נקודתיות אם צריך, כדי שיהוו דוגמה. אבל להציג את עניין הצניעות רק כדבר שתלוי במידות ושיעורים בלבוש, זהו פשוט עיוות הערך המוסרי שהיא מקפלת בתוכה.
ההבחנה בין מוסר והלכה מספקת לנו מבט חדש ומעמיק יותר על מצוות התורה – אילו מביניהן הנחיות מוסריות ואילו הלכתיות? על דוגמה נוספת, מעבר לצניעות, נדון ברשימה הבאה. (בראשית תש"פ)
