הנסים שאתם לא רואים

בהמשך למאמר הקודם, על הברכות שתיקנו חכמים, אבקש לעצור ולחשוב – האם אכן חכמים תיקנו לברך בשם ומלכות על נעליים? על חגורה וכובע? מדוע ראו חכמי הגמרא לתקן ברכות בשם ומלכות על דברים חסרי ערך? ומדוע אין אנו מברכים על הדברים הגדולים שעינינו רואות היום – על טיסה במטוס או נסיעה באוטו?

בשבוע שעבר רמזתי שהסיבה נעוצה בעובדה ששמעתי פעם מהרב יעקב פישר, ש-90% מתאונות הדרכים מתרחשות סמוך לבית. מה משמעות עובדה זאת? מה היא יכולה לספר על אופיו של האדם? כדי להשיב על כך אנו זקוקים למסורת ביתא ישראל.

התיאולוגיה האתיופית, שעדיין מעוגנת בתפיסה מקראית, מלמדת אותנו את חוויית הפליאה מחיי השגרה, מהדברים שהם לכאורה הכי קטנים. על מנת להבין את התיאולוגיה האתיופית נפתח ביחסי הגומלין שצריכים להיות בין שתי המילים 'הודיה' ו'הודאה', שיש בהם להסביר לנו מדוע בתקופתנו חוויות הפליאה והכרת התודה מהמתרחש סביבנו תדיר נפגמה. 'הודיה' מציינת כמעט תמיד הבעת תודה, ואילו המילה 'הודאה' מציינת הכרה באשמה. במבט שטחי נראה שהמילים הללו במשמעותן העכשווית רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, אבל מנקודת מבט פנימית יותר, לא רק ששתיהן אינן סותרות זו את זו, אלא הן משלימות. הודאה איננה ניגודה של ההודיה – היא אחותה. חלק חשוב בקשר שלנו עם אחרים, עם הסביבה שאנו חיים בתוכה, צריך לנוע על שני צירים: ציר אחד של הודאה – ההבנה שהכול מהאחרים, ובעצם אין לנו משהו משלנו; וציר ההודיה – הכרת הטובה – שמתגבר ומועצם באמצעות ציר ההודאה, בזכות ההבנה שהכול מאחרים ואין לי שום דבר מעצמי. התפיסה הדתית של יהודי אתיופיה מחנכת אותנו, כמו בתפיסה המקראית ובמידה רבה גם בתקופת חז"ל, ששום דבר לא מובן מאליו, וכל מה שיש לנו ושאנו מצליחים לקבל אותו הוא בגדר נס. זאת ועוד, ההבנה שאנו לא מבינים כלום בכל המסתורין הגדול הטמון בהוויה כולה ומהדברים המתרחשים סביבנו, היא שתורמת להעצמת החוויה ולתחושת הפליאה שלנו, ולהכרת תודה על הדברים המובנים מאליהם.

בתקופת המקרא, וגם בתקופת חז"ל כמו בתרבות הדתית האתיופית, לא התקשו להתפלא גם כאשר הם פקחו עיניים, קמו מהמיטה בבוקר, חגרו חגורה ונעלו נעליים, כי כל הדברים הללו היו בגדר נס שראויים לברכה בשם ומלכות. אדם ללא נעליים הוא בעצם אדם ללא שום אמצעי תחבורה, לדוגמא. הייתה הבנה ששום דבר לא מגיע לי ושום דבר לא שלי וכאשר אני מקבל אותו אני מופתע לטובה ונותן ברכה והודאה על כך.

אני מכיר אישית משפחות רבות שהיחסים המשפחתיים החמים שהיו להן נפגעו קשה בגלל ירושה של ההורים; אחים ואחיות שלא דיברו ביניהם במשך שישים שנה, וכך הם נפטרו מן העולם בלי לדבר האחד עם השני – וכל זה בגלל כסף שהוא לא שלהם, אלא של הוריהם. הגישה לחיים של 'אני יודע את הכל, ולכן מגיע לי', היא שמביאה אותנו לא רק שלא להודות על מה שקיבלנו, אלא אפילו להתלונן- מדוע לא קיבלנו יותר? במצב כזה, לא רק שאנו מאבדים את ממד הפליאה מהדברים הקטנים אלא אפילו מהדברים הגדולים.

החיים באתיופיה לימדו אותנו שכאשר אדם יוצא לעבודה לא בטוח שהוא ישוב הביתה, וכשהוא חוזר בריא ושלם זה דבר פלא גדול וזה מרגש. במצב כזה אדם מצליח לחוות את חווית הפליאה והכרת התודה אפילו מהדברים הקטנים ביותר. קטן וגדול זה עניין יחסי. כאשר חסר לנו משהו ואנו זקוקים לו מאוד – אפילו בורג קטן הוא דבר גדול. אבל, ההרגל וההבנה שהכל מובן מאליו הם שמצליחים לפגום בחוויית הפליאה והכרת התודה.

לצערנו, חיי השגרה מקשים עלינו לראות את הנסים ולחנך את עצמנו לצניעות והורדת האגו. הפילוסוף היידגר הראה שחפץ כל שהוא נעשה לנוכח בשעה שהוא יוצא מהמרחב הרגיל, מהשימוש בו באופן שגרתי. הדוגמא של היידגר הייתה נהיגה במכונית – כאשר המכונית במצב מכני טוב והכל מתפקד, אזי הנהיגה מתבצעת ללא חשיבה מכוונת, באופן אוטומטי, מבלי להבין את גודל ההתרחשות. בהרבה מקרים, רק כאשר מתקלקל משהו במכונית אנו נאלצים להתבונן במכונית כמכונית, בפני עצמה, ובאופן פרדוקסאלי- רק אז, היא הופכת בפעם הראשונה ל'נוכחת' עבורנו. לדידו, הדרך בה אנו נוהגים במכונית משקפת את יחסינו לחיינו. בחיי השגרה אנו מתקשים לגשת להתייחס למשהו כפי שצריך להתייחס אליו מבחינת עצמו.

באתיופיה חינכו אותנו שאנו לא צריכים את היציאה מהשגרה כדי שנוכל לראות עד כמה אנו אוהבים ועד כמה אוהבים אותנו. כאשר אנו פוגשים אחד את השני בסוף יום עבודה – מפגש כזה ראוי להתייחסות של פליאה, עם כל החוויה, ולא להיות חצי שם, בפלאפון, וחצי פה, עם המפגש. הכל בגדר נס. אנו צריכים ברכה והברכה הגדולה ביותר היא ההודאה והכרת התודה.

(ניצבים תשפ"ב)