זה שמתפלל וזה שעובד בשדה

המחשבה שלפיה אנו יכולים להגדיר אדם היא כעבודה זרה. המסורת היהודית לדורותיה הייתה יותר קרובה למודל המסורתיות מאשר למודל הדתיות. ומה בנוגע לקהילה האתיופית? אני רוצה לטעון שיהודי אתיופיה, באופן מעורר השתאות, הצליחו לשלב בין מודל המסורתיות למודל הדתיות. ככל שהם היו יותר דתיים הם היו יותר מסורתיים, וככל שהם היו יותר מסורתיים הם היו יותר דתיים.

אחד הדברים שאני זוכר כילד בכפר באתיופיה זה את המושג שכולם צריכים זה לזה. בכפר אחד היו טובים בגידול צאן ובקר ובכפר שלנו היו טובים בגידול תבואה ומיני קטניות. באחד הימים ראיתי בחצר שלנו כ-10 עיזים. הייתי מופתע, מהיכן הגיעו פתאום העיזים? ההורים שלי הסבירו לי שהם נתנו עשרה שקי טף וקטניות למשפחה אחרת בכפר הסמוך ובעבור זה הם נתנו לנו את העיזים, ועכשיו לנו יש עיזים, ולהם – תבואה וקטניות.

דרשו חז"ל בעניין ארבעת המינים, שנמשלו לארבעה סוגי יהודים (ויקרא רבה ל יב). המדרש מסיים "יבואו אלה, ויכפרו על אלה – ויעשו אגודה אחת". פנה אלי חבר חשוב בקהילה שלנו ואמר בהתרגשות: "'יבואו אלה, ויכפרו על אלה', מי על מי?", והשיב שכל אחד, כל קבוצה וכל זרם מאמינים שהם האתרוג, שחושב שהוא כל האמת, הם אלו שיביאו את המשיח והאחרים, בזרמים האחרים, הם שרחוקים מהאמת. המדרש מלמד אותנו שכולם נצרכים זה לזה באותה מידה. משמעותו של חג הסיגד שיחול בעוד מספר שבועות, בין היתר, הוא להצליח לברר את ההבדלים בין גויים לבין יהודים, הזדמנות לחידוש הברית והבעת נאמנות לירושלים ומחויבות לאמונה היהודית. אבל לצד זה, דווקא מתוך המחויבות הזאת בחג הסיגד הצליחו ליצור פיוס בין אנשים, יצירת אמון הדדי, שבירת החומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. יצירת עולם ללא חשדות, עם תחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה שכולנו צריכים זה לזה. באתיופיה לא היה קיים המושג "חילוני", כולם היו דתיים. אבל בתוך הקבוצה הזאת היו הבדלים בין האחד לשני. לכל אחד היו חוזקות וחולשות.

באחת השיחות שלי עם הרב יואל בן נון סיפרתי לו שבאתיופיה נהגו רבים לצאת לעבודה בשדות בשעות המוקדמות של הבוקר והם לא הלכו לבית הכנסת לתפילת השחר. הם סמכו על כך שהקסים והמשגלוץ' (זקני הקהילה) מתפללים עליהם. לרב יואל בן נון זה לא היה חדש, תופעה זאת הייתה מוכרת לו עוד מתקופת התנ"ך ומתקופת הגמרא. יהודי אתיופיה רק ממשיכים את אותה מסורת. הוא סיפק לי שלל דוגמאות ובתוכם הגמ' במסכת ראש השנה (לה ע"א) על תפילת העם שבשדות, של מי שאינם באים אל בית הכנסת. זו בעצם הבנה שלכל אחד ולכל קבוצה כישרון שאין אותו לאף אדם אחר או קבוצה אחרת. אפילו מי שנראה ריק אינו ריק, שהרי חכמים אמרו (סנהדרין לז א) שאפילו הריקנים בעם ישראל מלאים מצוות כרימון. מה שמאפשר למציאות זאת להתקיים היא העמדת האמונה בקב"ה במרכז החיים.

יהודי אתיופיה מלמדים אותנו מהי אמונה – לא אמונה של הצהרות, אלא אמונה של חיים. החיים הם מורכבים, והמסוגלות לקבל שונות היא מהותית. כותב הרב שי פירון: "אי אפשר להתעלם מתרומה של החברה החרדית לעולם החסד… אי אפשר להתעלם מתרומתם של הליברליים לחירות הפרט לקידום השוויון. אסור להעלים עין מתרומתה החיונית של הציונות הדתית לאהבת המולדת… בה בעת, החברה הליברלית זקוקה לחברה הדתית שתסייע לה להתמודד עם סכנת המתירנות ושחיקת הקשר לארץ ולעריכה. התנועה הליברלית תסייע לתנועה הדתית להאדיר את האמונה ובמקביל גם להישמר מאלמנטים פונדמנטליסטיים", וכו'. המסורת היהודית האתיופית  הצליחה למצוא איזון בין מה שכתוב בתורה לבין דרישות החיים, היא הייתה מסוגלת לחיות במעגלים שונים, בין היחיד לפרט, בין יהודים לגויים בין מסורתיות לדתיות וכל זה ללא הצהרות, הגדרות ואידאולוגיות. הקסים ידעו לגלות גמישות, נינוחות, במקום שהיה צריך לכך הם ידעו להעלים עין מחריגות הלכתיות וכך להכיל את השונות. ובמקומות שהיה צריך להוקיע, הם ידעו לעשות זאת היטב.

יהודי אתיופיה מלמדים אותנו שכולנו קרובים למודל המסורתי, כי בכל קבוצה יש את אלו שהולכים לשדות ואת אלו שהולכים לתפילות, גם אם כלפי חוץ כולם נראים אותו הדבר או מתלבשים אותו הדבר. ארץ חיים היא למחזקים בה ותומכיה מאושר. יש את מי שמחזיקים ויש את מי שתומכים. המסורת האתיופית, כמו מודל המסורתיות, מלמדת אותנו שכולם שווים לפני הקב"ה. השוני בין בני האדם הוא אינהרנטי, ומשום כך חייבים לקבל אותו כחלק מרצונו של הקב"ה. יש פועל בשדה ויש מי שיושב ומתפלל ב"צולות בית" (בית תפילה), ושניהם זקוקים זה לזה.

(וירא תשפ"ב)