איך נמנע את מקרה יואל להנגהל הבא

ובעוד שעם ישראל שמח וחגג בחגים, ישנה משפחה אחת שחרב עליה עולמה: יואל להנגהל ז"ל, נער בן 18, נרצח בסוף השבוע באכזריות על ידי חבורה של נערים במהלך מסיבת יום הולדת. לא נרצח בפיגוע. לא נפל במילוי תפקידו. לא נדרס בתאונת דרכים. פשוט נדקר בידי נער אחר ומת. בלתי נתפס. בחור שבסך הכול יצא מהבית שלו כדי לבלות עם חברים ולא חזר.

בעולם שפוי מערכת הבחירות הייתה מופסקת, הדגל שלנו היה יורד לחצי התורן וראש הממשלה היה מכנס מסיבת עיתונאים ומסביר איך הזוועה הזו קרתה דווקא במשמרת שלו. אבל בעולם שלנו, מערכת הבחירות תמשיך כאילו כלום. ראש הממשלה לא ייכנס מסיבת עיתונאים והתקשורת תמשיך לעסוק בסנסציה שעשתה מכבי חיפה ליובנטוס.

איך אנחנו מגיעים למצב שבו יהודי רוצח יהודי ועולם כמנהגו נוהג?

כל מי שנוהג בכביש יודע כמה עצבים ומתח נאגרים כאן ורק מחכים לגפרור הקטן ביותר בכדי להתפוצץ בקול גדול.

כל מי שנתקל באלימות ובעבריינות ברשתות החברתיות כמו גם במסדרונות בית הספר יודע כמה רוע מסתתר כמו הר געש ואלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

הדקירה הזו שהסתיימה במותו של יואל, התחילה מאיזה 'שתוק' או 'סתום ת'פה' שהילדים האלו שמעו כשהיו קטנים יותר וחשבו שזה בסדר ונכון לדרוך על ילדים אחרים כי הם יכולים, ולמי בכלל יש כוח לשמוע עכשיו את הדעות של הטיפש הזה?!

אחד מהמחנכים שעבדתי איתם אמר לי שהוא שם לעצמו כלל – גם אם הוא מתעצבן בכביש ממעשה טיפשי או מסכן חיים שנהג אחר עשה לו; חתך אותו בכביש בפראות, עקף אותו בחוסר זהירות או סתם החליט פתאום לחתוך ימינה מבלי לאותת, הוא ישתדל להתפוצץ מבפנים ולא להוציא את הנהג העצבני שלו החוצה בפני הילדים.

כששאלתי אותו אם הוא חושב שהוא מלאך, כי גם הטובים ביותר נופלים בדברים האלו ובואו, למי זה לא קורה, הוא הסביר שההשתוללות ופריקת העצבים הזו לפני הילדים יוצרת להם משהו בנפש שגורם להם לקבל גם בתת מודע שלהם את האלימות כדרך חיים.

אז עכשיו זה רק 'איזה טיפש הנהג הזה', או צעקה וצפירה על נהג אחר, אחר כך זה ימשיך עם תנועת יד מזלזלת או מתריסה- ובסוף הם גם ימצאו את עצמם יוצאים מהמכונית בשביל להתעמת עם נהג שעיצבן אותם.

נראה לכם שהוא נסחף? פשוט תפתחו עיתונים או סעו בכבישי ארצנו וגם בדידי הווה עובדא:

פעם אחת קרה לי שעקפתי מישהו שחשב שחתכתי אותו. למרות שהבן אדם היה עם הילדים שלו, הוא לא התבלבל ואמר לי: "שתדע לך, שאם לא הייתי עם הילדים עכשיו, הייתי הורג אותך!".

ופעם אחת לפני שנה, נהג אחר שחשב שחתכתי אותו, ניסה לחסום אותי, יצא מהמכונית שלו ורץ לכיווני אחוז אמוק. תודה לא-ל שהצלחתי לחמוק משם.

אז אולי אפשר לקבל איזה משהו קטן (לא גדול, שלא נוכל לעמוד בו) לעילוי נשמתו של יואל:

בכל פעם שבא לנו להתפוצץ – ננשום עוד נשימה אחת. קטנה. וננסה להירגע. כי במציאות של היום זו כבר לא חסידות, אלא פיקוח נפש.

***

בשמחת תורה שבשנה שעברה התארחתי בביתו של חבר טוב שלי שגר בקטמון. כאשר הלכנו לבית הכנסת שמתי לב שהוא נתן שקית מלאה בסוכריות וחמצוצים לילד שלו (כיתה ה') שהלך איתו ביחד. שאלתי: "תגיד, אתה עושה היום בר מצווה לילד או משהו?" והוא ענה לי: "שמחת תורה זה חג הסוכריות. זורקים סוכריות אחרי שבוחרים חתנים לתורה ובכלל, מחלקים לילדים שקיות ממתקים. רק שכמו תמיד, יהיו ילדים שלא יספיקו להגיע לסוכריות ולתפוס והם כל כך יתבאסו… חלק יבכו, חלק יבכו בלב. התפקיד של הילד שלי בכל שמחת תורה הוא לגשת אל הילדים האלו ולנחם אותם עם סוכריה". "מדהים", עניתי לו. "אבל זריקת הסוכריות תהיה רק מחר, אז למה כבר עכשיו הוא הולך עם הסוכריות?"." זה בגלל התפקיד השני שנתתי לו", אמר לי חבר שלי: "היום הילד שלי צריך לזהות כל אורח או אדם שהוא לא מכיר בבית הכנסת ואז הוא מסמן לי ואני ניגש לשאול אותו אם יש לו מקום ואם הוא מסודר. הילד שלי בינתיים יגיש לו גם סוכריה".

אחרי כמה רגעים הילדה שלו הצטרפה אלינו להליכה. היא הייתה בכיתה ד' וגם לה הייתה שקית מלאת סוכריות. "תני לי לנחש", אמרתי לה: "את הולכת לחלק את זה היום לנשים אורחות?". "נכון מאוד", ענתה לי בחיוך ענק.

והסיפור הזה הוא למי שתוהה איזה שיעור אפשר להעביר לילדים בשמחת תורה.

(בראשית תשפ"ג)