אין תלמיד שאין לו תדר

הייתי אז מורה חדש, והיה לי תלמיד בכיתה ד' שלא פתח את הפה ולא אמר כלום. אי אפשר היה לחדור אותו. חודשיים ניסיתי לדובב אותו, אבל כלום לא עזר. התייאשתי וויתרתי. לא רוצה, לא צריך.

כששיתפתי את חבר שלי, מחנך הכיתה המקבילה, הוא אמר לי בהחלטיות: "אתה פשוט לא משדר בתדר שלו. אין תלמיד שאין לו תדר!" חבר שלי התחיל לשאול אותי פרטים עליו, מה הוא אוהב. זה היה פשוט: הוא היה פריק אמיתי של כדורגל, משוגע על מכבי חיפה. "נו", שאל אותי, "דיברת איתו על כדורגל? שיחקת איתו פעם?", "לא", עניתי לו. "אז בוא תראה מה אני עושה בהפסקה. תראה איך אני מכוון לתדר שלו".

בהפסקה חבר שלי ניגש אל אותו תלמיד ואמר לו בלי להתבלבל: "תקשיב, תותח, אם אתה מצליח להכניס לי פנדל – כל הכיתה שלך מקבלת הפסקה. אבל אם אתה מחטיא – אתה נאלץ להודות שמכבי חיפה היא קבוצה פח. מתאים לך?". בפעם הראשונה מאז שהגיע לבית הספר, העיניים שלו אורו כמו שני פרוז'קטורים. הוא הסתכל בסקרנות לעבר חבר שלי ואמר לו בחיוך שלא ידעתי שבכלל קיים על הפנים שלו: "אין בעיה! התערבנו!" הם לחצו ידיים.

חבר שלי נתן לו צ'פחה קטנה, והם ניגשו למגרש. חבר שלי עמד בשער. הוא והכרס שלו. התלמיד שלי הניח את הכדור כאילו היה כריסטיאנו רונאלדו, עם רצינות תהומית. הוא התרחק מהכדור ולקח תנופה. כמובן שכל המגרש התמלא בתלמידים סקרנים. מי זה המורה המשוגע הזה שנכנס לשער ומחכה לבעיטת פנדל של תלמיד, שמוכן להתערב איתו ולא מפחד בכלל. התלמיד החל לרוץ לעבר הכדור, לקח את הבעיטה וכמובן שפירק את השער של חבר שלי ההמום, שעד שהצליח להזיז את עצמו הכדור כבר שכב עמוק-עמוק בשער.

בתוך רגעים נשמעה תרועת צהלה ענקית מפי כל תלמידי בית הספר: "גווווווווווול!" זה היה מראה פנטסטי. חבר שלי ניגש לעבר התלמיד שלי, לחץ לו את היד בהערכה ואמר לכיתה שלי: "תגידו לו תודה, בזכותו הרווחתם הפסקה!" כל הכיתה התנפלה בשאגות שמחה על תלמיד שלי, הוא הפך לגיבור היום! למחרת חבר שלי הגיע והחליף אותו כיפים. וכך גם ביום השני והשלישי.  ברביעי הוא ביקש ממני רשות לדבר איתו על חשבון שיעור מתמטיקה. התלמיד שלי סיפר לו שאבא שלו עזב את הבית וההורים שלו עומדים להתגרש, וממש קשה לו. אין לו עם מי לדבר… הוא מרגיש שהוא לא מצליח למצוא איתי שפה משותפת, ולכן עד עכשיו נמנע מלספר לי. התדרים שלנו שונים. למחרת חבר שלי שוב הוציא אותו משיעור. הפעם משיעור אנגלית. הם קבעו לערוך שיחה שבה גם האמא תהיה נוכחת. כעת התמונה התבהרה יותר: הילד היה חייב טיפול רגשי דחוף. הוא לא הפסיק לדבר ולשתף ולספר, וחבר שלי התותח הקשיב והכיל ורשם הכל.

כעבור חודש היועצת, יחד עם הגורמים הרלוונטיים, בנו תוכנית פעולה. התלמיד החל לפרוח, וגם הציונים שלו עלו פלאים. החומה שלו נסדקה, וגם אני התחלתי לדבר איתו. לפני היציאה לחופשת פסח אמרתי לחבר שלי: "תשמע, תודה ענקית על כל מה שעשית עם תלמיד שלי. באמת שכבר חשבתי שזה מקרה אבוד". "תבטיח לי רק משהו אחד" ענה לי חבר שלי, "שעד סוף הקריירה שלך תזכור את מה שאמרתי לך: אין תלמיד שאין לו תדר. אתה רק צריך למצוא אותו".