אין ארוחות חינם

קין והבל גדלו בעולם בו לא היו צריכים להתאמץ, ולא נחוו משברים, וכשהופיע המשבר הראשון הם לא שרדו אותו

הם באים לבית הכנסת כדי לקבל סוכריות, משתתפים בלימוד הורים וילדים בציפייה לקבל מצופה, בלימוד בהושענה רבה יזכו לכיבוד עשיר ומפנק, ובשמחת תורה הם שמחים בשקיות גדושות בממתקים שיכולים להספיק עד חנוכה. האם הילדים של היום חייבים לקבל כל הזמן תמריצים מפנקים? האם בדור של שפע ונהנתנות נצטרך להעלות בהתמדה את רף הסיפוקים?

יש כמובן היתר ללימוד תורה שלא לשמה וכבר חז"ל קבעו: "לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָה" (סנהדרין ק"ה, ב). אפילו הרמב"ם, שהדגיש את חשיבות עבודת ה' לשם שמים ולא לשם תועלת, הכיר בצורך להציע תמריצים כדי לעודד למידה ועמידה באתגרים רוחניים. בפירוש למשנה (סנהדרין, י, א) כתב הרמב"ם על "ההכרח" להבטיח לילד הלומד "אגוזים, תאנים, או חתיכת סוכר", וכשיגדל יובטחו לו נעלים נאים או בגדים, בהמשך יאמרו לו ללמוד על מנת שיקבל דינרים, וכשיתבגר ידרבנו אותו ללמוד כדי "שתהיה רב ודיין ויכבדוך בני אדם". המטרה הסופית היא כמובן שיגיע התלמיד לשלב בו ילמד לשם הלימוד וידיעת התורה ויקיים את המצוות מפני שהן אמת ותו לו.

יש אפוא לגיטימציה למתן צ'ופרים לילדים כדי למשוך אותם ללמוד, אבל השאלה העיקרית היא מהו המינון ומה הכיוון? בהמשך לכך מתחבטים הורים ומחנכים בשאלה עד כמה יש להנגיש לילדים את לימוד התורה? האם בעידן חוסר הקשב, כשהכל וויזואלי, ווירטואלי, לימוד טקסטים הופך לבלתי לגאלי? באיזה גיל עשוי הילד לרוץ למשנה שבמדף הספרים ולא לחפש אותה במאגר הסרטונים? האם ילדינו באמת יירתעו מכל לימוד שדורש קצת מאמץ, ועד כמה עלינו להוריד את הרף?

ברצוני להציע קריאת כיוון מסוימת מתוך התבוננות בילדים הראשונים בהיסטוריה. קין והבל נולדו, לדברי חז"ל, עוד בהיות אדם וחווה בגן עדן, כדברי רש"י: "וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן" – "כבר קודם שחטא ונטרד מגן עדן" (בראשית ד, א). האחים הראשונים לא הגיעו, כידוע, להישגים גדולים, ולא זכו להמשיך את המין האנושי. קין היה לרוצח, והבל נרצח. האנושות נמשכת בזכותו של שת, והוא אשר הוליד את אנוש שעל שמו אנו נקראים בני אנוש, או פשוט אנושות. דווקא מהבן שנולד לאחר הגירוש מגן העדן, יוצא כל המין האנושי.

ייתכן שקין והבל שנולדו בגן עדן גדלו כילדים מפונקים עם 'כפית זהב בפה'. הם יכלו לקטוף מהעצים את כל המצרכים והפיתויים, ולבלות במנעמים בגן של א-לוהים. קין והבל גדלו בעולם בו לא היו צריכים להתאמץ, לא היו כישלונות, ולא נחוו משברים, וכך כשהופיע המשבר הראשון הם לא שרדו אותו.

מגן עדן הם גורשו למגרש החיים האמתיים. על המילים: "וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם" אמר אחד מחכמי המדרש, ר' לולייני "מהו ויגרש? למגרשה של גן עדן טרדו" (פסיקתא זוטרתא). בדברי רבי לולייני אפשר לשמוע רמז לכך שאחרי שעזבו את גן העדן היה עליהם להתחיל לשחק במגרש לפי כללים חדשים, מאתגרים וקשים. בגן עדן הם יכלו למצוא הכל בלי כל יגיעה, אולם במגרש החיים האמתיים: "לא יגעת ומצאת – אל תאמין" (מגילה ו, ב).  העיקרון המכונן בעולם הזה הוא: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (ד, ז). על האדם לעמול, להתאמץ ולהשתפר, שכן בעולם האמתי, בניגוד לגן עדן, אין ארוחות חינם. להשקעת המאמצים הללו קין כנראה לא היה מסוגל, ולהבל לא הייתה הזדמנות שניה.

לעומת זאת, שת שנולד לאחר הגירוש גדל לתוך עולם בו יש להשקיע זיעת אפיים, ולעבוד קשה כדי לאכול. הוא לא היה עטוף בפרסים ואפוף בתפנוקים, אלא נאלץ להתמודד מקטנותו עם אדמה קשה וממטרים במשורה. שת נולד לעולם היגיעה והידיעה. יגיעה כדי לחיות, וידיעה שבלי השקעת מאמץ להתגבר על מכשולים ולעמוד באתגרים הוא לא יוכל לשרוד. לכן דווקא משת הושתת העולם. אולי דווקא משום כך הודגש רק לגבי שת שהוא נולד "בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" של האדם והבורא.

אם אנו רוצים שילדינו יתמודדו בהצלחה עם אתגרי מגרש החיים עלינו להטמיע בלבם את ההכרה,  היקרה שעליהם להשקיע מאמץ בשביל להשיג דברים חשובים, וכי לא תמיד מקבלים צ'ופר כשמסיימים. אין ארוחות חינם ולא תמיד חייבים להבטיח פרס למנה אחרונה.

(בראשית תשפ"ג)