הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
בחברה בה ערך הפרט נשחק עד דק "אם היה אדם נופל ומת אין משימין לבם עליו"
כולנו נולדנו אגואיסטיים, ואלמלא כן איש מאתנו לא היה שורד. הבורא חנן כל תינוק באינסטינקטים טבעיים לדאוג לצורכי עצמו, ולחיות כאילו כל העולם סובב סביבו. אילו התינוק היה נולד עם רגש טבעי של התחשבות באימו, הוא לא היה בוכה כל אימת שהוא רעב כדי שלא להעיר את אימו משנתה, ולא היה זועק כשכואב על מנת שלא להפריע להוריו בעיסוקיהם, ולכן לא יכול היה לשרוד. מאוחר יותר בחיים אנו לומדים להתחשב באחרים, ואף להקריב מזמננו ומכוחותינו למען אנשים ולמען רעיונות וערכים.
בני האדם של פרשת "נח", היו בשלב הניסוי והתהייה בשאלת היחס והאיזון הנכון בין דאגת אדם לעצמו לבין דאגתו לזולתו, והתהייה הובילה אותם לטעות ולתעייה. אנשי דור המבול היו בשלב הינקות של המין האנושי ונקטו בשיטה האגוצנטרית-אינטרסנטית, לפיה כל אדם פועל למען רווחתו האישית. לפיכך הם לקחו "לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ", ולדברי חז"ל לקחו גם גברים ובעלי חיים לסיפוק יצריהם, ומילאו את הארץ חמס. לקיחת מין וממון שלא כדין באמצעות ניאוף וגזל, הם החטאים המבטאים יותר מכל את האגואיזם הצרוף.
הדור שלאחר המבול הבין כנראה שחברה בה כל אחד חושב רק על עצמו, ואומר בזלזול: "אחריי המבול", היא חברה שלא תוכל לשרוד ולהתקיים. לפיכך הלכו בני הדור השני של פרשתנו אל הקיצוניות השנייה, ובחרו להתלכד ולהתאחד בהגזמה יתירה. בני דור הפלגה ניסו לאחד את כל החברה האנושית סביב פרויקט אחד, תוך ביטול מוחלט של רצונות אישיים ושל הבדלי מעמדות ושוני של שפות. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.
על אנשי דור הפלגה לא נאמר שהם היו: "רעים וחטאים לה'", כפי שנאמר, לדוגמה, על אנשי סדום. בפרשייה המספרת על בוני מגדל בבל לא מוזכרת אף מילה הקשורה בחטא, עוון ופשע, ואין כל אמירה בדבר עונש. בעוד שאנשי המבול לקחו לעצמם, אנשי מגדל בבל נתנו מעצמם. בעת עבודה על פרויקט בניה צריך כל אחד מהמשתתפים לעסוק בנתינה מתמדת: נתינה של חומרי בניה, נתינת כלי עבודה ונתינה של עמל וזיעת אפיים.
על הבנייה שלהם נאמר: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן", ויש המפרשים שבניגוד לאבנים, שהן תמיד שונות זו מזו, הלבנים זהות לחלוטין זו לזו. אנשי דור הפלגה התאפיינו באחדות שמסומלת בלבנים – כולם עשויים באותו מראה ותבנית, ונמחקה אצלם כל שונות בין-אישית. במושגים של ימינו אפשר לומר שהחברה האנושית עברה בפרשת "נח" מקפיטליזם חזירי ומושחת לקומוניזם קיצוני ומופרז.
ברם, גם הקצנה שכזו אינה רצויה. בחברה בה ערך הפרט נשחק עד דק "אם היה אדם נופל ומת אין משימין לבם עליו. ואם היתה לבנה נופלת היו בוכין ואומרים: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה". במפעל הבניה הקולקטיבי היחיד הוא פיון חסר חשיבות עצמית בפעילות לתועלת הציבור, וערכו נמוך אף מערכה של לבנה. בחברה כזו אין מקום לאינדיבידואליות ואין חשיבות לביטוי האישי ולמשאלות הלב של החברים בה.
החברה הישראלית עברה במרוצת השנים תהליך הפוך. היא החלה כחברה אידיאליסטית, בה כל פרט ראה לנגד עיניו את טובת הכלל, ואף נעשה מאמץ ליצור כור היתוך שיתיך את כל התרבויות והעדות בישראל לעיסה אחת. בהמשך חלה תפנית לכיוון של פלורליזם אתני ותרבותי, המעודד כל ביטוי תרבותי וחברתי, ומזה שנים האינדיבידואליזם הולך וגובר ויש הנוקטים בשיטת "איש לאהליך ישראל", או אף נוטשים לטובת שלווה ורווחה בארצות נכר.
בחברה בריאה הכרחי ליצור איזון נכון בין מאוויי היחיד וצרכי החברה, בין כלכלה חופשית ודאגה לזקוקים לתמיכה, בין מדינה חופשית למדינה יהודית ובין הרצון של כל מפלגה לדאוג לנציגיה ולבוחריה לבין החשיבות של דאגה לכלל המדינה.
בין שני הדורות הללו, המבול והפלגה, נתן הקב"ה לעולם את אות הקשת. נראה שהקשת מסמלת את הרעיון שקיום העולם מותנה במציאת האיזון הקדוש בין הגוונים השונים בחברה. הקשת מייצגת מצב בו יש שונות אבל גם הרמוניה. יש מקום לביטוי עצמי אינדיבידואלי של כל גוון, אבל בה בעת יש לשאוף לאחדות והשלמה בין כולם, באופן שיוביל להרמוניה מרהיבה.
(נח תשפ"ב)
