כה עשו החטופים

אחד מהפספוסים הגדולים ביותר הוא שדור הטיקטוק של הילדים שלנו לא מכיר ולא נתוודע לסיפורי 'כה עשו חכמינו'. למי שלא יודע על מה אני מדבר או שהספיק לשכוח, אזכיר שמדובר בסדרה של חמישה כרכי עם מעשיות וסיפורי חז"ל מעובדים לילדים, שכתבה יוכבד סגל וערך אשר וסרטיל, שזכתה להצלחה ופופולריות רבה.
אני זוכר איך לילות שבת חורפיים שלמים שקעתי בסיפוריהם המאלפים של אגדות חז"ל. לעולם לא אשכח את הסיפור המאלף של דמא בן נתינה על כיבוד הורים, בקידושין דף לא: "…פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים פְּרַקְמַטְיָא בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ.
פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לְאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִים לִי; אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. אָמַר רַ' חֲנִינָא: וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – כָּךְ, מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".

כבר כילד קטן אני זוכר איך שתפסתי את הראש שלי ואמרתי לעצמי: תגיד י'דמא, חטפת מכה בראש או ששוב פעם אכלת את האוכל של הכלב? כאילו מה, אתה שרוט לגמרי? אז אבא שלך ישן… תעיר אותו רגע, קח את המפתח, קבל את המיליונים ותסגור סיפור. מה נסגר איתך? ואז הבנתי שהעניין כאן הוא לא באמת שוק ההון והרווח וההפסד, אלא כל תפיסת העולם של כבוד כלפי השינה של אבא וקל וחומר כלפי אבא בעצמו. לא מעירים את אבא! אבא ישן! וגם אם יתהפך העולם ותיפתח מתקפה גרעינית – השינה של אבא היא קודש!
ברור שחז"ל יצאו כאן מהרובד הפרקטי לעבר זה המהותי. לו באמת הייתה מתרחשת מתקפה גרעינית, אז מאוד כדאי שכן תעירו את אבא, אבל המסר על החשיבות של כיבוד ההורים הועבר.
למה נזכרתי בזה? כי הבחנתי בתופעה שהדהימה וריגשה אותי בנוגע לחלק מהחטופים שחזרו בשבוע שעבר: עומר שם טוב, עומר ונקרט, אליה כהן, וטל שהם ביחד עם אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. הם הביטו בהורים שלהם במבט נרגש, חיבקו אותם ושאלו אותם: "הכל בסדר אתכם? איך אתם מרגישים?"
רגע, אלו החטופים ששהו עכשיו יותר מ-500 יום במנהרות, מוחזקים בשבי בידי ארגון טרור, והם עוד שואלים את ההורים שלהם איך הם מרגישים? זה מטורף! חשבתם כמה כוחות נפש ותעצומות אתה צריך בשביל לצאת מעצמך, מתחושת המתקרבן, מזה שרוצה עכשיו שרק יעטפו אותו, יחבקו אותו, ינחמו אותו, יפשירו אותו, יעריצו אותו על זה שהוא שרד כנגד כל הסיכויים, ובמקום זה פשוט להפנות את הזרקור לעבר ההורים המודאגים, שהזדקנו מן הסתם ב-20 שנה ואכלו את עצמם מרוב דאגה, לחבק ולשאול אותם: "אבא, אבא, איך הייתם?".
יודעים מה? אולי דור הטיקטוק לא קרא את 'כה עשו חכמינו', אבל אחרי שראיתי אותם, נדהמתי. נפעמתי. הבנתי שלא רק בתחום הגבורה והאומץ יש לדור האריות הזה מה ללמד אותנו, אלא גם בעניין כיבוד הורים.
אשרי העם שאלו הם בניו.