הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אדם יכול להיות מומחה גדול בהלכה, ובה בעת להיות רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. הרמב"ן קרא לכך 'נבל ברשות התורה'. נבל זה שומר את כל המצוות המוטלות עליו, ומקיים את כל מה שנאמר לו. ואולם, אישיותו היא אישיות קלוקלת שאינה רצויה בעיני התורה. כזה הוא למשל אותו אדם שומר המצוות אשר "שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות" או שהוא מ"סובאי יין וזוללי בשר" (רמב"ן על ויקרא יט, ב). כך הוא גם האדם שומר המצוות אשר צועק ורוגז ואין רוחו נוחה לבריות, רבנים המוליכים שולל את קהל מאמיניהם בהבטחות מסוגים שונים, וכך הלאה.
משום כך אני סבור שלא מספיק לדעת את הכללים שבאמצעותם ההלכה עובדת. על פוסק ההלכה להבין ולהכיר גם את תכליות התורה, את הערכים העומדים ביסודה, ואת אופן החיים הרצוי שאליו התורה מכוונת. אליעזר גולדמן המנוח קרה לכך 'מטה-הלכה' (מושג שלא כולם הסכימו עמו). מטה הלכה היא סוג של עקרונות על, אשר מעצבים את ההלכה בתחומים שונים, ומשקפים את הרעיונות הגבוהים שעומדים בבסיס ההלכה.
דוגמה אחת לעקרון מטה-הלכתי הוא השלום שבין בני האדם, ובמיוחד שלום הבית שבין איש ואשתו. עקרון זה מגולם בכמה הלכות. הלכות הידועות בעניין זה הן ההיתר שניתן לשנות בדיבור מפני השלום ומחיקת שם ה' בטקס השקיית אישה סוטה. התלמוד לומד שניתן לשנות מפני השלום מא-לוהים עצמו, אשר שינה בדבריו כאשר אמר לאברהם מה אמרה שרה, וזאת כדי לא לסכסך ביניהם (בבלי יבמות סה, ע"ב). בפעם השנייה אנו מוצאים שא-לוהים התיר למחוק את שמו במהלך טקס השקיית אישה, וזאת כדי להביא שלום בין איש לאשתו (ויקרא רבה ט, ט). מעיקרון זה למד הרמב"ם הלכה מעניינת, שמלכתחילה אין ראוי לקנא לאישה אלא יש להניאה מדרכה הרעה בדברי נועם. רק אם זה לא עובד יש לפעול בדרך של קינוי (ראו הלכות סוטה ד, יח-יט). כך מושג השלום.
הלכה אחרת הנלמדת מכך קשורה לנר חנוכה. הגמרא פוסקת שאם אין לאדם מספיק כסף כדי לקנות גם נר חנוכה וגם יין לקידוש, נר חנוכה קודם משום 'פרסומי ניסא'. אך במקרה שהאפשרויות הן או נר חנוכה או נר שבת, אזי נר שבת עדיף משום 'שלום ביתו' (בבלי שבת כג, ע"ב). ב'שולחן ערוך', הלכה זו ממוקמת באמצע הלכות חנוכה, בסימן קטן שלא מושך כל כך תשומת לב (אורח חיים תרעח). הרמב"ם, לעומת זאת, מיקם הלכה זו בסוף הלכות חנוכה, לפי שראה בה עקרון חשוב שמקרין על חנוכה כולה (הלכות חנוכה ד, יד): "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'".
הרמב"ם הבין שהלכה זו משקפת את מהותו של חנוכה. הוא משתמש בה כדי להזכיר לנו שאחר כל החגיגות על הניצחונות, עלינו לזכור שתכלית הכל היא להשיג שלום ומנוחה. זו תכלית התורה. אין התורה חפצה בכוח ושררה אלא בעצמאות ומנוחה, כדי שיהיה פנאי לאדם לעסוק בתורה ובחכמה. זהו היעד, ואילו חנוכה היא האמצעי לכך.
מי שמפנים ומאמץ עקרון מטה-הלכתי זה, צריך להיות רגיש לכך בכל הלכה שהוא פוסק. עליו לבחון האם ההלכה שהוא מוציא תחת ידו מקדמת חזון זה או מתרחקת ממנו, האם דבריו ירבו שלום בעולם או חס וחלילה ימעטו אותו. הנה דוגמה אחת לאופן שבו פילוסופיה שמאחורי ההלכה מעצבת את ההלכה. (ויחי תשפ)
